תרבות הספינים, שלכאורה נועדה לנצח איזו מלחמה פנימית שתביא את ישראל למקום טוב יותר, הולכת ומדרדרת אותנו ככל שהזמן עובר. במסגרת הג׳יהאד הפוליטי, הספין הנוכחי הוא שראש הממשלה יאיר לפיד ״מקלקל״ את היחסים עם רוסיה. עד כדי כך הרחיקו לכת הספין ומטרתו המקודשת, שכדי להמחיש עד כמה ה״קלקול״ גרוע, יש מי שמכנה את רוסיה ״הטובה בידידותינו״ (רמז: לא מדובר בגורמים קומוניסטיים).
משבר הסוכנות היהודית: "נוהגים ברוסיה בנימוס, בלי התרפסות"
משבר בין פוטין ולפיד? מומחה ליחסי ישראל-רוסיה משגר מסר מרגיע | האזינו
"מוטה ובלתי מועילה": משרד החוץ הרוסי במתקפה חריפה נגד ישראל
אבל ההדלפות שלפיהן בסביבת לפיד הוחלט להחריף את המסר לרוסיה בעניין פעילות הסוכנות היהודית, התבררו גם הן כספינים. ההפך הוא הנכון. אכן נוצר משבר בעניין הסוכנות, ועוד לא לגמרי ברור מהו הגורם למשבר, אבל ההחלטה היא להוריד להבות. להחזיר את היחסים למקום קורקטי, ובוודאי לא להתקוטט בפומבי. כולם מבינים שישראל ממש לא צריכה את זה.
רק שמציאות לחוד וספינולוגיה לחוד. ההשוואה במסגרת שיח הרשתות הפופוליסטי היא שמי שהתרעם כשנתניהו חיבל ביחסי ישראל וארצות הברית, משום מה שותק כשלפיד ״מקלקל״ את יחסי ישראל ורוסיה. אבל האם השאלה בכלל צריכה להיות מי צבוע בהתרעמות שלו? או שהשאלה ההגיונית היא האם ישראל הקטנה והמאותגרת צריכה להתערב בבוטות בתרחישים עולמיים מחוץ לגבולות שלה, ולא ממש משנה מי ראש הממשלה?
רוסיה, עם כל הכבוד, אינה הטובה בידידותינו ומעולם לא הייתה. עצם השוואת היחסים איתה ליחסים עם ארצות הברית הוא די הזוי. די להזכיר שבימים טובים רוסיה מעלימה עין מהפעילות הצבאית נגד התבססות איראן בסוריה, ואילו ארצות הברית מסייעת לנו בכסף, בנשק, בתמיכה פומבית באו״ם ובמה לא זה עשרות שנים.
היחסים עם רוסיה דרושים בעיקר כדי להתמודד עם האויבת הראשית שלנו בתקופה הנוכחית - איראן. אבל למורכבות הקיימת נכנסו לפני חצי שנה גם הפלישה לאוקראינה, והצידוד באוקראינה של העולם המערבי כולו, כולל ארצות הברית. כל זאת במקביל לשיחות הגרעין הסבוכות ממילא. בתחילת המלחמה לפיד ובנט איכשהו חילקו ביניהם את התפקידים כדי להלך בין הטיפות: לנסות לסייע לסיום הלחימה, אך לא לצדד בשום צד, ועם זאת לרצות את הדרישות של ארצות הברית כדי שתרצה אותנו בחזרה בהסכם הגרעין המתגבש (וכן - גם כי היא הטובה בידידותינו בעולם).
מבעד לסבך הספינים כבר קשה לזכור את האמת. אבל לפיד נכנס למשרד ראש הממשלה לפני חודש בלבד. בדרך כלל נותנים 100 ימי חסד, ובמקרה שלו, בעוד פחות מ־100 ימים נלך לסיבוב חמישי של בחירות בתוך שלוש שנים. בקקופוניה הספינולוגית נדמה שכל בעיה תיפתר ברגע שצד אחד ישיג את השלטון בסבב הבחירות הבא. אבל עצם השיח הזה מוביל לשלטון לא יציב, וליותר מדי ממשלות מעבר, וזהו שורש הבעיה.
שלטון לא יציב הוא צרה צרורה, ובין היתר משליך גם על המצב מול רוסיה. אין צורך להזכיר איך בנט קיבל לידיו את השלטון לפני כשנה, ללא שום חפיפה. כשהוא התחיל להרגיש בעניינים, הממשלה נפלה, ועכשיו יש ראש ממשלה חדש, ולא ברור לכמה זמן. התוצאה היא שמי שעוזב לא בהכרח מתקשר כמו שצריך עם מי שנכנס, אין רצף שלטוני נורמלי, יש יותר מדי מערכות בחירות, ולכן יותר מדי יריבויות, והן מביאות ליותר מדי גורמים שרוצים שהמדינה תיכשל כשהם לא בשלטון. מתוך המקום הזה, אין פלא שיותר מדי דברים חשובים נופלים בין הכיסאות.
הספינים תוקעים אותנו בהתנצחויות חסרות פשר, שבאות לפרש כל תקרית רק כדי לחזק את הפרשנות שאיתה באנו מראש. זאת דרך נהדרת לפספס את מה שקורה במציאות. המאבק הפנימי הבלתי נגמר הוא הבעיה שלנו, לא הפתרון.