שימו רגע בצד את השאלה אם באמת היה דחוף למנות את מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים, רגע לפני בחירות, לקדנציה של שמונה שנים, במקום להמתין שהממשלה הבאה תמנה את מי שהיא רוצה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
לפני השאלה הזו יש שאלה חשובה עוד יותר: למה החליט מי שהחליט למנות דווקא שופט לתפקיד הזה? ובכן, אפשר לחשוב על כמה תשובות לשאלה הזו. האחת, שמי שכיהן בבית המשפט העליון, חזקה עליו שהוא איש חכם ומשכיל, ואלו לבטח מאפיינים שחשוב לנו שיהיו למי שעומד בראש ועדה שבודקת את טוהר המידות של בכירינו.
בנוסף, יש להניח שמי שמעדיף למנות שופטים בדימוס לוועדות שכאלה יוצא מנקודת הנחה שמדובר באנשים עם מקדם הגינות גבוה. האם כל השופטים הם בהכרח אנשים הגונים? כנראה שלא. האם הם בהכרח יותר הגונים ממנכ"ל בנק לאומי או מיושבת ראש ארגון הגננות? גם לא. אז מה יש בהם, בשופטים, שגרם למישהו לחשוב שהם מתאימים לעמוד בראש הוועדות החשובות הללו יותר מבני תמותה אחרים?
ובכן, כאן הגענו לנקודה המרכזית. מי שמכהנים במערכת המשפט שומרים בדרך כלל על מראית עין אובייקטיבית ומאוזנת. נכון שלגבי חלק מהם לא מאוד מסובך לדעת איפה הם נמצאים על הקשת הפוליטית, ועדיין, מכיוון שהם מתאמצים שלא להיכנס לתוך הקלחת ולא להתבטא מחוץ לפסקי הדין שלהם בנושאים שבמחלוקת, קל לנו יותר להתייחס אליהם כאל מי שבאו למשימה בלי דעות מוקדמות. כן, ברור שיש להם דעות כאלה, כמו לכולנו, אבל ככל שהם הקפידו ביושבם על כס המשפט לשמור אותן לעצמם, קל לנו יותר להסתכל עליהם כשופטים גם כשהם כבר מחוץ למערכת, וגם כשהם לא עוסקים בשיפוט, אלא במינויי בכירים.
ולמה הייתה חשובה כל ההקדמה הזו? כדי להגיד שככל שמדובר במני מזוז, כל זה לא מתקיים. לאו דווקא מפני שאת מני מזוז קל היה לנו למקם בקצה השמאלי של הסקאלה הפוליטית כבר כשהיה שופט, אלא בעיקר בגלל מה שבחר לעשות אחרי הפרישה שלו. לפני שמונה חודשים העניק מזוז ראיון ארוך לגידי וייץ ב"הארץ", כשהוא שופך באוזניו את כל מה שהוא חושב על כל מה שבלב המחלוקת הפוליטית שלנו בשנים האחרונות.
מזוז דיבר על השנים האחרונות תחת שלטון נתניהו, אשר לגביהן חשב ש"אנחנו בסכנה ממשית לכל מערכות שלטון החוק במדינה", והסביר שבראייתו, מה שהתרחש כאן "נועד כולו לרסק את המוסדות המשפטיים מסיבות ידועות". על אחד מנאומיו של השר לשעבר דודי אמסלם אמר שזה "רק עוד ביטוי קיצוני להלך רוח של 'להרוס את הכל'", ש"ברור שכאשר מרסקים את מוסדות שמירת החוק, זה יוצר סכנה מוחשית לקריסה של כל הדמוקרטיה הישראלית", וש"היה כאן ניסיון מתמשך לרסק את המשטרה, את הפרקליטות, את היועץ המשפטי לממשלה ואת בתי המשפט".
הייתה לו, למזוז, תשובה ברורה לשאלה מי אחראי לכל הרע הזה: ראש הממשלה לשעבר נתניהו. על התמונה של נתניהו בבית המשפט, כשסביבו חבריו מהליכוד, אמר מזוז ש"זאת הייתה סצנה מפחידה מסרט בדיוני". על חלק מטענותיו של נתניהו נגד המערכת, אמר מזוז שהן ציניות, מסוכנות וחסרות אחריות.
עכשיו, שימו בצד את השאלה אם מזוז צודק או טועה. השאלה הזו לא רלוונטית כאן. מה שרלוונטי זה שמהרגע שמזוז פשט את גלימת השופט, ובחר לפתוח בביקורת נוקבת כל כך על שחקן מרכזי כל כך במערכת הפוליטית, כזה שלפי הסקרים יש סיכוי סביר שישוב לתפקיד ראש הממשלה בתוך זמן קצר – הוא לא יכול ליהנות עוד מהפריבילגיה של מי שיש להתייחס אליו כאל "שופט".
בלי קשר לשאלה אם הוא צודק בביקורת שלו או לא, צריך להיות ברור שמהרגע שהוא החליט לקפוץ לשלולית הפוליטית, להתבטא בעניינים שנויים כל כך במחלוקת ולשלוח את חציו בראיון עיתונאי לעבר מי שעומד בראש מחנה פוליטי גדול ורחב, מראית העין של השופט האובייקטיבי, המאוזן, חסר הפניות – בעצם, היתרון היחיד שיש לשופט על כל אחד אחר – אינה קיימת עוד אצלו. ומהמקום הזה, אם אפשר לבחור במני מזוז, אפשר לבחור גם במזכ"ל שלום עכשיו או במנכ"ל מועצת יש"ע. שניהם יכולים להיות אנשים נבונים כמו מזוז. שניהם יכולים להיות אנשים הגונים כמו מזוז. שניהם מחצינים את עמדותיהם הפוליטיות כמו מזוז.
בשם הבת
וכאן אנחנו מגיעים אל הנקודה המקוממת ביותר. מזוז מונה לתפקיד הזה, לא משום שהוא מתאים לו יותר מאחרים מבחינת יושרתו, ערכיו או מוסריותו. אלה כלל לא נבחנו. מזוז הפך השבוע ליו"ר הוועדה למינויים בכירים, רק משום שהוא שופט בדימוס. זהו.
אם מישהו היה שוקל את טוהר המידות של מזוז, לפני שזה מתחיל לבדוק את טוהר מידותיהם של המפכ"ל המיועד, או הרמטכ"ל המיועד, או נגיד בנק ישראל המיועד, היה מגלה בנקל שיש כאן בעיה רצינית. מני מזוז לא מתאים לתפקיד הזה, משום שהוא נתפס יותר מפעם אחת משקר, ובכל מזג אוויר אדם שמשקר לא יכול לעמוד בראש ועדה שבודקת את טוהר המידות של מישהו.
הנה דוגמה אחת שחשפנו כאן בעבר. זה קרה במהלך עיסוק של מזוז בעתירה של ארגון "קו לעובד", שדרש להסדיר את הטיפול במניעה ובאכיפה של תאונות עבודה. באופן פורמלי, העתירה הזו הוגשה נגד המשטרה, המשרד לביטחון הפנים, משרד האוצר ומשרד העבודה. באופן מהותי, חלקה הגדול נסוב סביב פעולת מינהל הבטיחות בזרוע העבודה של משרד העבודה, הגוף שמופקד על הפיקוח באתרי הבנייה, על חקירת ובירור תאונות העבודה ועל מיצוי הדין עם מעסיקים שעברו על דיני הבטיחות בעבודה.
יעל מזוז־הרפז, בתו של מני מזוז, שימשה בעת הגשת העתירה וגם בעת הדיון בה, כראש המטה של הממונה על זרוע העבודה, זו שהעתירה תקפה את מינהל הבטיחות שתחת אחריותה. כדי להבין כמה דומיננטית היא הייתה בתחום שבו עסקה העתירה, די היה לראות את המאמר שפרסם הבוס שלה בימים שבהם נדונה העתירה, מאמר שעסק במאבק בתאונות בענף הבנייה, ושהסתיים בתודות "בנימה אישית" לכל מי שפועל לטובת ביטחונם של העובדים, כשהיחידה שמוזכרת בשמה היא "ראש המטה שלי, יעל מזוז־הרפז". אחד המסמכים שעליהם נשענו השופטים, כשהביאו למחיקת העתירה, היה מסמך הסכמות שנחתם בין הבוס של בת השופט לבין משרד האוצר.
עזבו את זה שמני מזוז לא חשב שראוי לו לפסול את עצמו מלדון בעתירה הזו, ואפילו לא חשב שנכון לתת גילוי נאות לפני תחילת הדיון, כדי שהצדדים יידעו שבתו מועסקת בתפקיד בכיר בגוף שהעתירה עוסקת בו. נניח שהוא שכח, שהוא התבלבל, שהוא לא שם לב. אותי הטריד אז הרבה יותר שמזוז שיקר בתגובה לשאלות שהפניתי אליו.
העתירה בכלל לא התמקדה במקום העבודה של הבת שלי, הסביר לי. "העתירה הוגשה נגד משטרת ישראל, המשרד לביטחון הפנים, משרד העבודה, הרווחה ומשרד האוצר, והסעד העיקרי שנתבקש בה היה הקמת יחידת משטרה ארצית לחקירת תאונות עבודה בענף הבנייה... העתירה לא עסקה בנושא שטופל על ידי בתי, יעל מזוז־הרפז, והיא גם לא נזכרה בעתירה או בנספחיה...".
ולמה אני קובע שמזוז שיקר בתשובתו? משום שהעותרים מ"קו לעובד" ביקשו בעתירה שלהם עשרה סעדים שונים. אחד עסק במשטרה, אחד עסק במשטרה ובמינהל הבטיחות, שבו מועסקת מזוז הבת, גם יחד. שמונת הסעדים הנוספים עסקו במינהל הבטיחות שבו היא עובדת, ורק בו.
121 פעמים מופיע מינהל הבטיחות ב־30 עמודי העתירה של "קו לעובד", יותר מכל גוף אחר. יתרה מזו, קריאת העתירה העלתה שבניגוד לטענתו של מזוז, העותרים מ"קו לעובד" ניסחו בה כתב אישום חריף, מפורט, ועמוס בדוגמאות נגד מינהל הבטיחות. אין שום אפשרות לקרוא את העתירה ולהבין אחרת. "דבר מחובותיו הנ"ל של מינהל הבטיחות אינו מתקיים במציאות", כתבו.
בנסיבות האלה, הטענה של השופט מזוז שלפיה "הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה היה הקמת יחידת משטרה ארצית לחקירת תאונות עבודה בענף הבנייה", כלומר משהו שלא קשור למינהל הבטיחות בזרוע העבודה - זה שבתו משמשת בו בתפקיד בכיר – לא הייתה לה ולו נגיעה קלה באמת. עכשיו תסבירו לי איך זה שכדי למנות מפכ"ל או רמטכ"ל צריך להעביר אותם ועדה שתבדוק ותקבע שהם טהורי מידות, וכדי לעמוד בראש הוועדה הזו - אין צורך לבדוק לגביך כלום?
הסבר מגוחך
טוב, תגידו, כולנו בני אדם. למי מאיתנו לא נפלט אי־פעם איזה שקר קטן? אבל זה העניין, שאצל מזוז זה לא היה האירוע היחיד. בנובמבר 2019 הופיע מזוז באירוע שהתקיים באוניברסיטת חיפה, והשיב לשאלות מהקהל. אמיר אוחנה כיהן אז כשר המשפטים, ואחת השאלות התייחסה לבעיית "האמון של הציבור במערכת המשפט, כאשר מערכת המשפט בתוכה איננה מאמינה לעצמה, עד כדי כך שיש אפילו שר שזורק בליסטראות במערכת המשפט".
"איך אתם חושבים", שאל השואל, "להגיב על מצב אבסורדי כזה, שבו המערכת מתקיפה את עצמה כאילו שזו הייתה איזו מחלה אוטואימונית?". "המצב של שר משפטים לעומתי, ובכלל שר לעומתי הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק", השיב השופט מזוז, ובהמשך גם הוסיף: "זה מצב שלא המערכת המשפטית בחרה בו, היא לא יכולה להשפיע על זהות השר, והיא לא אמורה להשפיע על זהות השר, אבל זה כמובן מקשה על התפקוד שלה".
לכל מי ששמע את הדיאלוג הזה היה ברור לחלוטין שמזוז מדבר על אוחנה. לא הייתה שום אפשרות אחרת. כך בדיוק דיווחו הכתבים שהיו באולם. כך דיווח חן מענית, העיתונאי שראיין את מזוז על הבמה. אפשר היה להעיר שמזוז עבר כאן על כללי האתיקה לשופטים, הקובעים ש"שופט יימנע מהביע בפומבי עמדה בעניין שאינו משפטי בעיקרו, והשנוי במחלוקת ציבורית", אבל זה הדבר הפחות חשוב. מה שיותר חשוב זו מסכת השקרים שהגיעה מאוחר יותר, כדי לכסות על זה.
חמישה חודשים אחר כך, כשעתירה נגד החלטתו של השר אוחנה להאריך את כהונתו של ממלא מקום פרקליט המדינה נותבה אל מזוז, פנה אליו אוחנה וביקש ממנו לפסול את עצמו, בין השאר נוכח התבטאותו האישית נגדו, שלפיה הוא "שר לעומתי". מזוז מיהר לדחות את בקשת הפסילה, וצירף לה הסבר מוזר. כשדיברתי בכנס בחיפה על "שר לעומתי", טען – בכלל לא התכוונתי לאוחנה. דיברתי "באופן כללי".
הוא חזר על ההסבר המגוחך הזה גם בהמשך, בעקבות תלונה שהוגשה נגדו. "בתשובתי נמנעתי מהתייחסות ספציפית לדברים של השר ולטענותיו, אלא השבתי באופן כללי לתופעה של 'שר לעומתי', שאינה חדשה, תוך דוגמה היפותטית בהתייחס לשר לאיכות הסביבה, ותוך אמירה כללית כי מצב של 'שר לעומתי' הוא מצב בעייתי המקשה על תפקוד המשרד... הדברים לא ביטאו ביקורת או עמדה על פעולה או החלטה קונקרטית של שר המשפטים...".
זו הייתה תשובה מביכה בכלל, ומביכה שבעתיים כשהיא באה מפיו של שופט בבית המשפט העליון. מזוז נשאל על אוחנה, והשיב על אוחנה. לכו לצפות בקטע הזה, ואין בכם אחד שיבין אחרת. להישאל על השר ש"זורק בליסטראות" במערכת, להשיב ש"המצב של שר משפטים לעומתי, ובכלל שר לעומתי, הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק", וש"זה מצב שלא המערכת המשפטית בחרה בו, היא לא יכולה להשפיע על זהות השר, והיא לא אמורה להשפיע על זהות השר, אבל זה כמובן מקשה על התפקוד שלה", ואז להסביר שדיברת "באופן כללי בנוגע לתופעה של שר לעומתי" ושהדברים לא ביטאו שום ביקורת על פעולה או החלטה קונקרטית של אוחנה – זו באמת כבר התחתית של התחתית.
מהי השורה התחתונה של כל זה? שלא יכול להיות ששופט ייתפס פעם אחר פעם בשקרים, ימשיך ליהנות מחזקת הניקיון השמורה לשופטים בלבד, וימונה לאיש שאחראי על בדיקת טוהר המידות של המועמדים לתפקיד בכיר, כשהוא עצמו לא היה צולח את המבחן הזה מול אף ועדה סבירה.
בעיה מערכתית
ויש כאן עוד נקודה אחת שצריך לתת עליה את הדעת. גלי בהרב־מיארה, שאישרה למנות את מזוז לתפקיד אף על פי שאנחנו רגע לפני בחירות, הגישה אך לפני חודשים לא רבים לוועדת האיתור את שמו של מזוז כמי שיכול להמליץ עליה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה.
על רקע הדברים האלה, יכלה בהרב־מיארה להעביר את הטיפול הנוכחי בעניינו של מזוז למי מהמשנים שלה, אפילו אם לא סברה שהיא בניגוד עניינים, ולו כדי לשדר שנושא הניקיון ומראית העין חשובים לה. היא לא עשתה את זה. וזה כשלעצמו מדאיג ומדהים. משום שפעם אחר פעם מתברר שיש כאן קבוצה של בכירים במערכת המשפט, שסבורה שכל הסוגיות הללו – של מינהל תקין, של ניגוד עניינים, של ניקיון ציבורי – הם עניין שיש לדקדק בו בעיקר אצל אחרים.
הנה רשימה קצרה של דוגמאות כאלה, כולן של שופטי בית המשפט העליון, כולן טופלו כאן בטור הזה, כדי להבין כמה עמוק הבור. מני מזוז, כמו שהזכרנו למעלה, לא חשב שיש לו בעיה לטפל בעניינים שקשורים לגוף שהבת שלו משמשת בו בתפקיד בכיר. אסתר חיות לא חשבה שיש לה בעיה לדון בענייניה של חברה שמפרנסת את בעלה.
ענת ברון לא חשבה שיש לה בעיה לדון בעניינם של מי שתורמים למוסד שמנהל בעלה, ושעוסק בהנצחת בנה. אורי שהם, בכובעו כנציב התלונות על השופטים, לא חשב שיש לו בעיה לנקות את אסתר חיות מהתלונות שהוגשו נגדה, אחרי שהיא סידרה לו את המינוי לתפקיד, ואחרי שבטקס פרישתו מהעליון נשאה דברים נרגשים, כינתה אותו "יקירנו", הגדירה אותו "אחד השופטים המשובחים", והפליגה בשבחיו על היותו "אישיות מלבבת" ו"דוגמה ומופת למשרת ציבור משובח ומסור".
נציב התלונות על השופטים הקודם, אליעזר ריבלין, לא חשב שיש לו בעיה לבדוק תלונה נגד השופטת ענת ברון, בעקבות החלטתה לדחות תביעות נגד מפעל הפיס, בעודו מכהן בעצמו כממלא מקום יו"ר הוועדה אשר מייעצת למפעל הפיס.
יעקב טירקל לא ראה בעיה לשבת בראש ועדת המינויים ולדון במועמדותה של נגידת בנק ישראל המיועדת, כשהוא עצמו משמש יו"ר הוועדה לשטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון בבנק ישראל, וכשמי שאחראית למנות או להאריך את המינוי לתפקיד הזה היא הנגידה שבעניינה הוא דן. עוזי פוגלמן, כשהיה במינוי זמני בעליון, לא ראה בעיה לדחות עתירה שדרשה לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלה של הנשיאה דורית ביניש, שישה ימים לפני שביניש הייתה אמורה לקדם אותו למינוי של קבע בוועדה לבחירת שופטים.
כפי שקל לראות, לא מדובר בבעיה נקודתית של שופט כזה או אחר, או בסיפור נקודתי כזה או אחר. יש כאן בעיה רחבה, עמוקה, של קבוצה גדולה מאוד של אנשים שנמצאת במקום הגבוה ביותר במערכת המשפט, ולא רואה את הדבשת של עצמה.
ואתם יודעים מה הכי עצוב כאן? שכל אחד מבני החבורה הזו יכול להתמנות ליושב ראש הוועדה שאחראית לבדיקת טוהר מידותיהם של אחרים, בלי שום מבחן כניסה, אך ורק מכוח חברותו במועדון הזה.