ראיון בטלוויזיה עם בני כבודי, בעל התואר “עורך התנועה הראשי של גלגלצ", הוא הסימן המובהק לכניעה, להיעדר יצירתיות, לאפס מקוריות ולחוסר עניין של עורכים ומפיקים לאתגר את עצמם בהשגת מרואיינים מקוריים ומעשירים.
משדרי האקטואליה נפרשים על פני שעות בלתי סבירות בשלושת ערוצי הטלוויזיה המובילים. משעה שלוש בצהריים עד תשע ורבע בלילה. תוכנית רודפת מהדורה, רודפת עדכון, רודף מבזק. חדשות אמיתיות, חשובות, שמשנות סדרי עולם, כמעט ואין - ובזמן החגים פחות. ואם יש, הן מרוכזות בעשר הדקות הראשונות של המהדורה המרכזית. כל שאר "העדכונים השוטפים" הם פרומו לקראת, יחסי ציבור על, תוכן ממומן של, או ראיונות ריקים מתוכן עם אנשים מיותרים שעוברים ליד החדשות.
צופי הטלוויזיה האומללים נתקלים מדי יום ב"מרואיינים ריקים" - אותם אלה שמרוויחים דקות תהילה רק משום שהיו עדי שמיעה או ראייה לזוטות מיותרות של מאחורי הסיפורים המרכזיים. אחרי מות אליזבת מלכת אנגליה, הגיעו להתראיין ישראלים שגם הם מחזיקים כלבי קורגי, שהיו חביבים על המלכה. אחרי סיפור הבולען שנפער באיילון היה ביקוש לראיונות עם אזרחים נוספים שנתקלו בעברם בבולען בארץ או בעולם - אם יש רואי בולענים, הביאוהם לכאן. כשהתגלו חלקי חיות במוצרי סנפורסט, נדרשו להגיע צרכנים שפתחו בעברם אריזות וגילו ברגים או עצמים אחרים בשקיות אחרות, אולי יוכלו להתחבר לתחשותיהם של פותחי השקיות הנוכחיות.
אין לאנשים האלה דבר לתרום, להוסיף, לעדכן או ליידע את האזרח התשוש שיושב מול המסך. בעלי כלבים, רואי בולענים נוסטלגיים, פותחי שקיות נשכחות מהעבר וגם אלה שירדו לכנרת וגילו צפיפות, או מי שעלו לגלבוע וגילו דלילות - כל אלה תופסים נפח שידור יקר, כדי להעביר זמן אקטואלי מיותר ועקר.
לוואקום הזה, של שעות שידור רבות והיעדר תכנים אמיתיים, השתחלו גם מספר מרואיינים קבועים, שהם דרגה אחת מעל “האזרח הקטן", ויכולים לפטפט ולמלא זמן ארוך יותר במלל ריקני וחסר תוחלת. כישרונם הגדול הוא להגיע מהר לאולפנים. כוחם בניידותם ובזמינותם, רצונם הגדול הוא בפרסום.
רק לאחרונה הגיע קוסם לאולפן “המטה המרכזי" של אילה חסון, שחוזה עתידות בקשר לבחירות. מרואיינת קבועה נוספת היא אירה דולפין, שמיתגה את עצמה כ"מאמנת הכושר של הסלבס", כשלאף אחד לא לגמרי ברור מה התוקף של התואר הזה. אך דולפין מסוגלת לדבר על הכל:
דיאטות ישנות, אימונים חדשים, טיסות לחו"ל, הורות, יזמות - רק תרימו טלפון והיא כבר בחדר האיפור. היא התראיינה על השפעות ה"לונג קוביד" (“מתאמנים מספרים לי שפשוט קשה להם לנשום עדיין"), על טיסות לדובאי (“תשמעו, זה טירוף"), על אנורקסיה (“פעם ראשונה שאני מדברת על זה") ואפילו על נשיא רוסיה (“כן, גם אותי מכנים פוטין, זה כנראה בגלל שאני נתפסת כקשוחה"). היא כולבויניק קל ומופלא, ללא תחתית, שסותם חורים תוכניים “קלילים" במשדרים טלוויזיוניים בלתי נגמרים.
מרואיין מבוקש אחר הוא בני כבודי. האיש הסתדר על העבודה המיותרת ביותר בעידן הנוכחי - “מומחה לפקקים". אין לו כל ידע עודף על המצב בכבישים, אלא מתוקף היותו מקריא דיווחי תנועה, שאף שדרג את עצמו לרמה של “עורך תנועה". כלומר, הוא מסדר את דיווחי התנועה המגיעים אליו מהחשוב אל השולי.
ההתלבטות העיקרית בעבודתו היא אם לפתוח בפקק בגהה ולסיים עם עומס בחריש או להפך. אין לו באמת תחום התמחות. הוא לא למד לימודי תעבורה, ואינו מבין יותר מהאדם הסביר במתאם בין אורך מופעי הרמזורים למצב העומסים. כל תהילתו הגיעה לו מנוכחותו באולפן רדיו, שלקח על עצמו תפקיד של נתב תנועה לאומי - תפקיד שמתייתר כשמפת התנועה הארצית מונחת לכל אחד על כף היד. בקיצור, יש ווייז.
אך כבודי הוא אישיות צבעונית ושמחה, ובכל פעם שנדרש לדבר על פקקים בטלוויזיה, שינויים בתנועה או חורים שנפערים, פרצופו המחויך מגיח, ומתחיל לדווח ולפרשן דברים מובנים מאליהם וברורים לכל אדם שנהג אי־פעם במכונית. “כן, כן, כמו שאנחנו יודעים בתקופה הזאת של החג, יש תנועה ערה במיוחד ביציאות מהמרכז הן לכיוון דרום והן לכיוון צפון, אפשר להגיד שיותר לכיוון צפון ולכן צפויים פקקים באיילון צפון וגם בכביש גהה לאותו כיוון, אנחנו מכירים את זה גם מחגים קודמים". הזמן עובר, החגים נגמרים, והפה, הפה לא מפסיק ללהג.