המצלמה קלטה את האומללות, העוני, הזוהמה, האלימות, חוסר התקווה ואת הזוועות שעוברים אזרחים הגונים שגרים באזור. בחשני ופרשני הפוליטיקה לא התייחסו לכתבה המזעזעת, כי “כוכבי" הכתבה הם לא סלבריטאים, הם לא גרים בפנטהאוז ששווה 10 מיליון דולר, אין להם למבורגיני ורוד, והם לא מדגמנים תיקי עור תנין של לואי ויטון.
דוברות עיריית תל אביב והמשטרה הפליצו תגובות חסרות ערך ומשמעות וטפחו לעצמן על השכם, שהן עושות בלה בלה בלה בלה. אבל תמונות הזוועה מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב מדברות בעד עצמן, וכל תגובה שינסחו מיטב הדוברים לא תשנה את פני הדברים.
במהלך הכתבה סופר על צעירה כבת 20 שמתה ממנת יתר. הראו צילום שלה מהתקופה שלפני ההתמכרות. היא הייתה יפהפייה. אחר כך היא עסקה בזנות בחדרים המצחינים ברחוב המכונה “רחוב החלונות האדומים", כדי לממן לעצמה עוד ועוד מנות של הרואין, שבו השתמשה. כשמצאו את גופתה, היא נכנסה לסטטיסטיקה של מוות משימוש במנת יתר. אמא שלה טענה בכתבה שבתה נרצחה. בקטע הזה של הכתבה כמעט קיבלתי התקף לב, כשצוין ששמה של הצעירה המנוחה הוא ניקול.
לפני כ־30 שנה וקצת הכרתי בתל אביב בחורה יפהפייה באזור גיל 20 ששמה היה ניקול. היא הידרדרה לסמים, עבדה בזנות עבור סרסור חולירע, לעתים הייתה צדה לקוחות בבר מסוים ולאחר מכן עבדה דרך מודעות בעיתונים. יום אחד סיפרו לי שהיא נפטרה ונכנסה לסטטיסטיקה של מוות כתוצאה ממנת יתר.
אמרו לי, ולא יכולתי לאמת זאת, שהיא נמצאה ללא רוח חיים בחצר האחורית, בין פחי הזבל של בר שבו “צדה" לקוחות. אמרו לי שהסרסור שלה היה נוהג לפוצץ אותה במכות, והיא פחדה להתלונן ולא היה מי שיחלץ אותה מידיו. הדברים כל כך זעזעו אותי שהשתכרתי וכתבתי שיר שקראתי לו “ניקול".
יהודה פוליקר קיבל ממני את המילים והלחין אותן, את השיר מבצע אלי חדד בתקליט “אחד פעמיים". יוסי אלי שמע את השיר והיה בשוק, ניקול מהתחנה המרכזית לא נולדה כשניקול מהשיר נמצאה ללא רוח חיים. שתיהן היו נרקומניות, יפהפיות, אותו שם, אותו מוות עלוב. שום דבר לא השתנה, שום דבר לא משתנה. “מי הבא בתור, מי בתור הבא", שר פוליקר בהקשר אחר, אני לא אתפלא אם אקרא או אראה בטלוויזיה שצעירה בשם יסמין נמצאה ללא רוח חיים ונכנסה לסטטיסטיקה של “מוות ממנת יתר".
בינתיים הפוליטיקקים ממשיכים במסע הבחירות, טוחנים את המוח ברדיו ובטלוויזיה, מהללים ומשבחים את עצמם על מה שעשו ומה שיעשו, רק אם תיתנו להם את קולכם.
היה לי חלום - לגדר לשבוע את מתחם הזנות, הסמים והאלימות בתחנה המרכזית ולהכניס לשם את 120 הח"ככים ועשרות השרים וסגניהם. בלי שומרי ראש ומאבטחים, בלי מנות גורמה ממסעדות פאר. שבוע שבו ילמדו בפקולטה למדעי הסירחון של החיים ואחרי זה אולי יתחילו לשנות את הדברים שבאמת מצריכים שינוי.
האישה היא ד"ר הגר גפן, בת 70. היא יוצאת להתנדב בליווי מוסקי זיתים ורועי צאן ערבים בשטחים הכבושים, במקומות מועדים לפורענות, שם חלק מהמתנחלים המכונים "מתנחבלים" פוגעים בחפים מפשע ואחר כך צועקים שהם היו המותקפים.
בימים שבהם שכבה בבית החולים, ניסיתי להשיג אותה כדי לראיין אותה לרדיו על נסיבות המקרה שבו הותקפה, קרוביה אמרו לי שאינה יכול לדבר. כשהתאוששה ויכולה הייתה לדבר, סיפרה לי בקול צלול, בעברית צחה על פעילותה, הרגשתה, וללא פחד ומורא הצהירה שמיד כשתוכל תצא שוב להפגין נוכחות לצדם של רועי צאן ומוסקי זיתים.
אחד ממאזיניי ברדיו שמע את השיחה ושלח לי מסמך שאותו אני מגדיר: “לא ייאמן כי יסופר". מתברר שאנשי “אם תרצו" פרסמו רשימה של אנשים, רובם ככולם פעילי שמאל, וכמו במערבונים שם היו מפרסמים רשימות “מבוקש", אנשי הארגון מפרסמים ברשתות החברתיות את רשימת “העוכרים".
בראש רשימת העוכרים מופיעה, מי אם לא ד"ר הגר גפן. נו באמת, אז מה אתם מתפלאים שכאשר פורעי הגבעות זיהו את העוכרת מספר אחת, התנפלו עליה וכיסחו לה את הצורה.
התרעות פיקוד העורף