זה שבוע יום ההולדת שלי. לא שאני חוגג בטירוף, אבל בהחלט חושב על השנה שחלפה ועל המספר שנדבק אליי. איזה מועד מעצבן. מה עוד שגילים לא עגולים הם הכי בעייתים: אומנם מציינים אותם, אבל לא בטוחים שיש בהם סיבה למסיבה. קצת מצניעים.
למי ששואל, אני עדיין לא בן 50 אבל עברתי מזמן את תחילת שנות ה־40 העליזות. מה נאמר? לא ילד. בהחלט לא ילד. מזוויות מסוימות, אפשר ממש לראות את הפנסיה במלוא הדרה. הסבאות, בגלל שהשתהיתי עם כל עניין ההורות, היא עניין מרוחק, אבל העשור השישי מעבר לפינה. חטיאר בדרך.
איך זה קרה? כמה מהר זה טס, ומה עושים כדי להרחיק את הזקנה? בצבא נהוג לומר ברגעי משבר ש"עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". עכשיו מתפללים למהפך: הלוואי שמישהו יעצור את תקתוק השעון. קישטה זקנה! אני לא משלה את עצמי. ההליך בלתי נמנע, ולמרות זאת עדיין אני נאבק. לא מרים ידיים. מתאמן בטירוף - מכון כושר, ריצות והליכות. כל מה שאפשר כדי לשמור על הלב והשרירים, בלי לשבור את האגן. החלום שלי מפעם, להיות ספורטאי מקצועי, כבר כל כך נועז ומופרך, שאפילו הרעיון נמצא מחוץ לספקטרום. כעת מסתפקים בלעשות ספורט. תוסיפו ויטמינים שנכנסים לבטן כמו פיצוחים, השתלה קטנה של שיער, בוטוקוס מדי פעם - והנה לכם מתכון שעוזר במשהו. לפחות לתחושתי.
אין לי שום שאיפה להידמות לבן 20, וגם לא להיות בן 20, אבל כן מתחשק לי להרגיש סבבה עם שנותיי. להיראות טוב לגילי. מורכב במיוחד הוא אתגר התזונה: חייבים לשמור על מתינות. אין גלידות, המבורגרים ולאפות בשתיים בלילה כמו בעבר. הלך התענוג הזה, ודי מזמן. הטרגדיה היא שההקפדה לא תמיד עוזרת. לא משנה כמה עליות בטן ניתן ברצף וכמה נמדר את הפחמימות מהפה, לנצח כנראה תישאר כרס קטנה.
הראייה והשמיעה מצטרפות לחגיגה וגם הן מאכזבות. לא מה שהיו פעם. צריך משקפיים לקריאה מקרוב, גם כשהאותיות מוגדלות ומוארות. פחות נעים לנהוג בלילה. אומרים בשיחות שוב ושוב “סליחה, לא שמעתי", ומדי פעם מפנטזים על מכשיר שמיעה קטנטן שיגביר את המלמול של הצעירים. למה הם לוחשים, לעזאזל? שידברו בקול רם וברור.
הפכתי לאדם שאוהב ללגום סודה, סולד ממוזיקה רועשת, מעיר לילדים שעושים רעש ליד החלון וגם לכאלה שרוכבים על קורקינט בפראות. טרחן שממתין ליד החלון כדי לצעוק “מספיק להרעיש". 50 כמעט. יא אללה. אני מתחיל להבין שהשנים הטובות מאחוריי. עכשיו הכל מידרדר לאט־לאט. עוד לא מתפורר, אבל בהחלט סימנים ראשונים של האטה מופיעים ובעוצמה. מה יהיה בחלוף שנתיים נוספות? אני מפחד לחשוב על זה. האם ביום ההולדת הגדול, שבו אציין חצי מאה להולדתי, אהיה רלוונטי בכלל? בריא? פה על כדור הארץ? מקווה שכן.
עד כאן הטון המדכדך. נעבור לצד האופטימי, ויש על מה להיות חיובי: אני עוד קיים, במצב סביר בהחלט, יש לי משפחה מוצלחת בעשרות מונים מכל מה שיכולתי לקוות לו, כמה לירות בכיס ועבודה מספקת בהחלט. החיים הם צל חולף, כדאי לנסות להפוך אותם למשהו ראוי ולהשפיע קצת לטובה. את הכלל הזה אני לוקח איתי. מקווה שהצלחתי.
ויש עוד כלל שמתקיים לצד כל ההתבכיינויות ש־22 בנובמבר מביא איתו. סבתי המנוחה דבורה נהגה לחיות על פיו והוא מלווה גם אותי. כשהיו שואלים אותה אם היא נהנית מהחיים, הייתה משיבה בחיוך שעדיף עוד יום אחד על פני האדמה מאשר להיטמן בקבר הקר. ההמחשה הפשוטה והברורה חלחלה לי למוח טוב־טוב. חיים, תגיד תודה שאתה נושם ותשתוק. וגם אם כואב הגב מדי פעם זה ממש לא נורא. יש צחוק, הנאה וכיף. ועם כל הכבוד לדיאטה ולניסיון לשמור שהוודג' לא ייפול, אפשר גם לתת מדי פעם לאפה בשתיים בלילה. אנחנו כאן כדי לחיות.