פעם לא יכולתי לרכוש להוריי מתנות. זו לא התחלת סיפור קורע לב על מצב כלכלי עגום. גם אתם לא יכולתם לרכוש להוריכם - בטח שלא כמו היום. הייתי ילדה־נערה, ובמעט דמי הכיס שהיו לי, לא יכולתי לעשות הרבה. בכל פעם שרציתי להגדיל את דמי הכיס שלי עשיתי עם אמי בארטר: מכיוון שהייתה חרדה לשלומנו, חסכה את מעט הפרוטות שנתן לה אבי, ובכל פעם שהיה לנו טיול שנתי רחוק ומאתגר, לחרמון, למדבר יהודה, לנחלים כאלו שחובבים שיטפונות, לקחה אחת מאיתנו לצד והציעה: "הנה 50 שקל, זה הרבה כסף, נכון?", ומיד הייתה מחייכת כדי לרצות. "נכון אמא", ענינו לה. "אז קחי את הכסף ותוותרי על הטיול השנתי", אמרה.

אחותי הקטנה מעולם לא ויתרה, כי לבה קצת קשה יותר, היא ידעה שאת 50 השקלים הללו תשיג מאמי או מאבי כך או כך, וגם תצא אל הטיול השנתי. אני ויתרתי מיד על הטיול, גם ככה תמיד יצאתי עם המדריכים בראש השיירה ואחרי חמש דקות צעק עליי המאסף מאחורה שאני מעכבת את כל הקבוצה.

במקום זאת, העזתי לקחת את הכסף מאמי, לחכות בשמונה בבוקר בתחנת האוטובוס ולנסוע אל המסלול הקבוע שלי, העלייה־אלנבי־דיזנגוף. יכולתי לשוטט שם שעות, לאכול בורקס ב־20 שקלים בשוק הכרמל ועם 30 השקלים שנותרו לי לטייל בביטחון רב, לגלות דמויות קצה תל־אביביות וליהנות מהשמש החמה. לא הייתי צריכה חברות לידי ולא את הוריי, הייתי רק בת 12, 13 ו־14 ובכל זאת, כבר אז הבנתי שטוב לי הלבד יותר מכל חברה אחרת.

במודע או שלא, כאב לי נורא שלקחתי את הכסף הזה מאמי. הרי לא היה לה הרבה, היא לא עבדה ובכל יום השאיר לה אבי שטר של 20 על המקרר כדי שתקנה חלב, סיגריות ולחם או ביצים (אז הסכום הזה היה די והותר בשביל אלו). אז כדי לפצות על הכאב החבוי הזה, רגע לפני שעליתי אל קו 1 של דן שישיב אותי הביתה, נכנסתי שוב לשוק ורכשתי את אותה המתנה בדיוק. לאמי - כמה חבילות של חלווה עם פיסטוקים, ולאבי כיפה לבנה, פעם סרוגה ופעם לא. עד היום אין לי מושג מה ההבדל ביניהן.

ידעתי רק ששחורה אף פעם לא יחבוש, גם את פשר העקשנות הזו אולי מוטב שאברר. כששבתי הביתה עייפה וצמאה אך מבושמת מצבעוניותה של תל אביב, מה שלימים תרם כל כך לדמיון שלי ולסיפוריי, ניגשתי לאמי. "אמא, קניתי לך מתנה מתל אביב", הגשתי לה את חבילות החלווה. הייתה פעם אחת שעיקמה את פניה, ראיתי שאיננה שבעת רצון מהמתנה ולא ידעתי למה. בלילה, שמעתי את בכיה על כאבי השיניים שהיו לה, ובכיס אין מספיק בשביל רופא ומרפא.

בשאר הפעמים שמחה לקראת החלווה ואמרה לי את המשפט שעד היום כשהיא אומרת לי אותו, נשכח כל שאר העולם מראשי: "כפרה על הלב שלך מרסל, תודה רבה הומי" (נשמה שלי).

בבוקר, כשהתעוררתי לבית הספר בעל כורחי כי ידעתי שלבטח יחליפו כולם חוויות מהטיול השנתי ולי לא יהיו כאלו, ראיתי את אבי נכנס ממשמרת הלילה במונית שלו ופוגש את הכיפה שרכשתי לו יחד עם ברכה שכתבתי בעברית מוגזמת "לאבי, תודה על שלקחתני בשבת האחרונה לים".

שמעתי את צחוקו וכששמעתי שהוא מתקרב לחדר עצמתי את העיניים, "קומי מרסל, אני יודע שאת ערה, הבאתי לך בורקס". כשיצאתי מהחדר לבושה בחולצת בית הספר, אחותי כבר ישבה ושתתה שוקו, אמי הכינה לנו סנדוויצ'ים ואבי הגיש לי בורקס גבינה חם ולראשו הכיפה הלבנה שקניתי לו.

בכל פעם שנתתי משהו להוריי, ועד היום בעצם, ראיתי ברכה מיידית כמעט. אז - הצלחתי במבחן או שמלך הכיתה הסכים לשבת על ידי. היום הברכות גדולות יותר ומותר שאשמור אותן סמויות מן העין.

השבוע נזכרתי בסיפור 50 השקלים הללו וכמה ערך היה להם בעיניי דווקא כשקרה משהו די מבזה. אולי שפר עליי מזלי ואולי כך נהוג, אבל בכל פעם שהזמינו אותי להרצאה - שילמו בזמן. היו כאלו שניסו להתמקח על המחיר, הם היו יחידים בודדים ונדרשו לתת לי הוכחות חותכות למה עליי להפחית להם, אבל גם הם - שילמו בזמן.

בשלהי הקיץ האחרון הזמינו אותי להרצאה בצפון. בהתחלה לא כל כך רציתי לקחת את ההרצאה הזו, אני אומנם מברכת כל שקל שאני מרוויחה ומוסר העבודה שלי גבוה מאוד, אבל פה יש פרוצדורה גדולה מאוד, יש לי תינוקת שצריכה שמישהו יבלה איתה את הלילה, כי אין סיכוי לחזור מהעיר הזו כשמסתיימת ההרצאה לקראת 11 בלילה.

מכיוון שאני מגדלת אותה לבדי, אין צד אחר להתקשר אליו ולבקש טובה. כדי לבלות שם את הלילה הייתי צריכה להזמין מקום באכסניה סבירה, והדלק והאוכל - בקיצור, לא השתלם לי לקחת את ההרצאה הזו. אבל כשהתקשרה אליי רכזת התרבות של העיר ואמרה לי כמה מרצים מסרבים להם בגלל המרחק ושהתושבים נעלבים מזה שהם "סוג ב'", ויש לי קהל אוהד באזור ההוא שגם לו מגיע לשמוע אותי, ועוד אלף סיבות שסתם יתפסו לי מקום על הדף, הסכמתי.

ההרצאה התקיימה ביום חמישי, שלוש שעות נסיעה עד לשם, האכסניה ה"סבירה" שלקחתי התגלתה כזוועתית, אנשים הקדימו להרצאה בגלל בלבול בהזמנה ומנהלת המרכז התקשרה אליי והתחננה שאגיע מיד, כך שאפילו להחליף בגדים לא הספקתי, רק מעט להתאפר. ההרצאה עצמה הייתה נהדרת, מספקת, הם שאלו שאלות, צחקו והתרגשו. בלילה, אחרי שפרשתי מגבת נקייה על הסדינים באכסניה המגעילה הזו ושכבתי על הגב כדי ליצור כמה שפחות אינטראקציה עם המזרן, הרגשתי טוב, הגעתי לקהל רחוק, אני עוד מעריכה כסף, גם אם הוא מועט, וכשתגדל בתי, לבטח תהיה גאה בי.

ארבעה חודשים חלפו עברו וגם את מעט הכסף שביקשתי - טרם קיבלתי. זה עובר בין הגזברים בעירייה, חלקם אומרים שלא היה אישור להרצאה הזו, החלק השני אומר שחסרות רק עוד שתי חתימות על הצ'ק, וזו שהזמינה אותי מסננת אותי. האמת שכל הסיטואציה הזו מצחיקה אותי, חיפשתי מלוכה וקיבלתי אתונות.

עד הבוקר לא הצקתי להם, התקשרתי פעם בשבוע־שבועיים, רק כדי להזכיר להם שאני פה, קיימת, שאני מקווה שבקרוב יגיעו האישורים והנה מריחה ועוד אחת ושוב אותן התשובות. אבל הבוקר הסתכלתי על בתי כשיצאנו אל הגן, היא לבשה חליפה חדשה ומגפיים חדשים גם הם, הכל מכיסי. אני אמא וגם אבא. היא נפרדה מבובותיה, נשקה להן וירדנו אל המכונית. "לאכול" אמרה לי פתאום בדרך לגן.

בדרך כלל היא לא מבקשת לאכול כל כך מוקדם בבוקר, אבל כמובן שעצרנו במאפייה וקניתי בורקס גבינה בשבילה ובורקס גבינה בשבילי, כך ישבנו ואכלנו. נזכרתי בכיפה החדשה של אבי, באמי שהחביאה את החלווה כדי שאף אחד לא ייגע לה בה, ובטעם הבורקס בתקופה של ילדות ודלות.

כשהורדתי אותה בגן החלטתי לעשות סדר, טלפנתי אליהם שוב, ושוב קיבלתי את אותן התשובות. הטלפון הבא היה לעורך הדין שבדקות אלו מוציא מכתב התראה.

כשאקבל את הכסף, בתוספת כל מיני הוצאות, אסע לתל אביב. הפעם אקנה לו עשר כיפות, כמה צעצועים חדשים לגפן (הישנים נקנו לפני שבוע) ולאמי את כל סוגי החלווה שיכול הדוכן להציע.

והפעם היא תאכל בלי כאב בכלל, כי זמנים טובים באו וכסף שהרווח ביושר,
יש לכבד. 