לפני שבוע נערך משחק הכדורגל בין נבחרות ווילס ואיראן במסגרת המונדיאל בקטאר. האיראנים גילו עדיפות ברורה על הדשא, והשדרנים הישראלים - עמיחי שפיגלר ומוטי איווניר - החמיאו להם בהתאם. אבל ככל שהדקות נקפו, המחמאות הלכו והתפתחו לאהדה גלויה, שהגיעה לשיאה כשהאיראנים כבשו שער רגע לפני סיום המשחק. אשתי שתחיה, שאין לה שום עניין והבנה בכדורגל, שמעה מרחוק את השידור, הבינה במה מדובר ושאלה אותי בתמיהה: "מה, אנחנו אוהדים את האיראנים?". מה פתאום, עניתי בהתנשאות אנינה, אנחנו אוהדים את הכדורגל היפה. והנבחרת הזו משחקת ממש התקפי ופתוח. "אבל הם איראנים", היא התעקשה לעצבן. "הם כאילו האויבים שלנו, לא?".

בשלב הזה נאנחתי בהפגנתיות, תוך גלגול עיניים מרהיב, ועברתי לקפיצות שמחה למראה השער השני של האיראנים. המראה של שדר כאן 11, שמסכם את המשחק בעברית, ולצדו אוהדים איראנים המלבישים אותו בצעיף וכובע בצבעי איראן וחוגגים יחד איתו, העניק חותמת סופית לטענה שלי: לא צריך לערבב ספורט בפוליטיקה. הכדורגל מספק הזדמנות נדירה להפלת מחיצות וגבולות. הנה, עובדה, אמרתי לעצמי. אתה שמח מניצחון איראני.

אבל עצמי היה רחוק מלהשתכנע. כי בסיפור של נבחרת איראן במונדיאל יש הכל, פרט לספורט. הרי התמונה של שחקני הנבחרת שלא שרים את ההמנון, במשחק הראשון בטורניר, כאקט הפגנתי כנגד השלטון, לא תישכח לעולם. כמו המראות של אוהדים איראנים המוחים ביציע כנגד ממשלתם. לפני המשחק מול ווילס, שהיה השני בטורניר, השחקנים כבר שרו את ההמנון, אבל בחוסר התלהבות כה בולט, עד שזעק לא פחות מהשתיקה. במילים אחרות, מדובר באירוע פוליטי לכל דבר ועניין, שרלוונטי מאוד גם לנו. אין לי ספק שהאהדה המופגנת של שפיגלר ואיווניר כלפי הנבחרת האיראנית הושפעה - אפילו באופן תת־מודע - מהתיוג של שחקני הנבחרת ככאלה שמתנגדים למשטר. אותו משטר שכה עוין אותנו. אם, לצורך הדוגמה, רוזבה צ'שמי - כובש השער הראשון מול ווילס - היה מתבטא פומבית כנגד האויב הציוני, קרוב לוודאי שגם הביצועים שלו על המגרש לא היו מזכים אותו בכאלה מחמאות.

כי בסוף, הכל פוליטי. בדיוק כמו עצם קיום הטורניר הזה דווקא בקטאר. מדינה המעודדת ומממנת באופן גלוי טרור אסלאמי ברחבי העולם. מדינה עוינת כלפי ישראל, שהתירה לישראלים להיכנס לשטחה במהלך הטורניר רק כדי להעמיד פנים לרגע של מדינה שוחרת שלום (בדיוק כמו המתירנות הזמנית שלה, לכאורה, כלפי להט"בים). מדינה שמתייחסת לעובדים הזרים שהרימו את כל פרויקט הענק של המונדיאל כאל עבדים מודרניים ונטולי זכויות.

והכל פוליטי, בדיוק כמו העולם "הנאור", שיודע את כל העובדות האלה, אבל זה לא מפריע לו להסכים לאירוח של הטורניר בקטאר, ולהמשיך להתנהל כאילו באמת מדובר בחגיגה של ספורט נטו. פוליטי כמו עימות בין אוהד איראני עוין ועיתונאי ישראלי, שנאלץ לנוס על נפשו (על פי דיווח של פז חסדאי מוואלה!) ולבקש הגנה משוטר קטארי. או בין קהלים ערביים אחרים (כמו הקהל התוניסאי הנוהג להניף דגלי פלסטין) ועיתונאים ישראלים, שהחלו להסיר את התג בעברית מעל המיקרופון שלהם כדי להימנע מזיהוי.

והאמת המרה היא שהכדורגל ועולם הספורט בכלל הם כבר שנים ארוכות "לא רק ספורט". עידן התמימות שבו גדלנו מת לתמיד, והיום כל מה שנראה על הדשא הוא תוצר של אינטרסים כלכליים ופוליטיים. זאת גם הסיבה שבגינה, עם פרוץ הטורניר בקטאר, חשתי שאני לא שמח לקראתו כפי שצהלתי בואכה כל מונ דיאל מאז שהתחלתי לעמוד על דעתי. סירבתי בתוקף להתעניין בפרטי המשחקים, הרכב הבתים וכו', כסוג של מחאה פרטית על הטורניר המוכתם מוסרית. אלא ככל שהטורניר התקדם, מצאתי את עצמי נשאב כמעט בכוח אל תוך הירוק־ירוק הזה. ומתרגש בדיוק כמו פעם למראה מהלך כדורגל יפה או ניצחון של האנדרדוג. כי בסוף, גם אם הרוב פוליטי, תמיד יצוץ בכל זאת רגע אחד של ספורט טהור, שישבה לי את הלב. ובשביל הרגעים האלה אנחנו חיים. 

על הסכין

1. באותו הקשר, המונדיאל הזה מייצר התפכחות לכל מי שפנטז על מזרח תיכון חדש לאור "הסכמי אברהם". אוהדים ממדינות כמו מרוקו או מצרים, שאנחנו בסוג של שלום איתן, מתגלים כעוינים מאוד כלפי ישראלים וצועקים אינסטינקטיבית "פלסטין!". האם מדובר בעוינות נצחית, או האם זו תוצאה של הבעיה הפלסטינית? זה כבר בעיני המתבונן.

2. אני אדם אופטימי, שמחפש כל הזמן את חצי הכוס המלאה. וגם משתדל להתחמק מקיבעונות פוליטיים או מנבואות זעם תקשורתיות. קוראי המדור הזה ודאי יסכימו. ועדיין, הרגע שבו איתמר בן גביר הופך להיות השר לביטחון "לאומי", הוא רגע שאני פשוט לא מוצא לעצמי שום נחמה כדי להמתיק אותו. בושה וחרפה למדינת ישראל.  

3. לא חושב שיש אדם אחד הסובר שחיילי גבעתי שהיו מעורבים בהכאת פעילי שמאל בחברון הם "עשבים שוטים", המייצגים רק את עצמם. ברור שהם פעלו במסגרת אווירה כללית של "בן גביר יעשה פה סדר". ועכשיו תשאלו את עצמכם: האם בן 18 המחזיק בדעות פוליטיות מתונות יכול לשרת בהוויה כזו?