לו הייתי בלנית, הייתי סוגרת את דלתות המקווה, מתפרקדת וממלמלת: מגיע לי יותר. הזמן שלי שווה יותר. המצווה הזו שווה יותר. הייתי אומרת לטובלות בדיוק את המילים האלה. שיעשו הן את העבודה. אבל לניצול אין גבול, ואני ממילא לא בלנית או טובלת מצטיינת, כל חיי טבלתי פעם אחת בלבד.
ביום שלפני חתונתי, אי שם במלכות ירבעם, הגעתי מלווה באמי ובאחותי שקנו קופסת עוגיות בקיוסק הסמוך. התפעלנו יחד מהמקווה החדש והממורק, נשמתי עמוק את ריח הניקיון של האקונומיקה שעמד באוויר, טבלתי שבע פעמים ותודה לאל יצאתי אקסטרה טהורה, נפוחה ואדומה. אחר כך גילינו את הסיבה: המקווה עבר שיפוץ וחיטוי, ומישהי שכחה לשטוף את האקונומיקה. ותודה לאמא שלי שתמיד יש לה בתיק איזה אנטיהיסטמין.
שלא כמוני, רבות רבות מהנשים בארץ הולכות למקוואות על בסיס קבוע. ועדות הבנייה ברשויות המקומיות מאוד מכבדות את המצווה ומשקיעות באישורים להקמת מקוואות תחת כל עץ רענן. דתיות ולא דתיות מפנות זמן ומתמסרות לעניין ושבות לבתיהן, ובמקרה הזה, לבני זוגן. לאינטימיות הזו שותפים האישה, בן הזוג והבלנית. כאלפיים בלניות עובדות בישראל.
כבר שבוע שאני נוברת בהגדרת התפקיד, הזכויות והחובות. על החובות אפשר ללמוד בקלות. מצווה מהתורה, ספר ויקרא. "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב". אישה עולה מטהרתה במים טהורים. על פי ההלכה, הבלניות צריכות להיות בנות 12 ומעלה ונשואות. על המקווה להיות מקום נקי וסטרילי כשמי הטבילה מעורבים באוצרות מי הגשמים שמצטברים במקוואות. הטבילה מתחילה עם צאת הכוכבים ולכל מועצה דתית כוכבים משלה.
השעות נקבעות על ידי המועצות הדתיות על פי הצורך של התושבות. מקווה תורן פעיל החל מ־21:30 עד 1 בלילה בחורף ועד 3 לפנות בוקר בקיץ. רוב רובן של הבלניות מועסקות ב־50 אחוזי משרה וחלקן אף בפחות. הן ממלאות את המקווה, מרוקנות ומטבילות וחלקן גם מנקות, כלומר שעות הפעילות שלהן הן הרבה מעבר לשעות הרשמיות.
זכויות הבלניות הן עסק עלום. אחת לכמה שנים הן מתעוררות למאבק שגווע. הנה, רק בשבוע שעבר יצאה לדרך תוכנית למאבק נוסף עם רעיונות לעיצומים או השבתה מוחלטת. לבלניות יש ועד ארצי עם נציגה נמרצת, בת שבע פחימה, אבל האמת היא שלא הרבה זז. הסיבה פשוטה ומביכה: את המועצות הדתיות והרשויות המקומיות, משרד האוצר ומשרד הדתות, הנושא לא מעסיק במיוחד. שורת גברים שלא מצליחים לחשוב מטר קדימה ובונים על זה שרעיותיהן יממשו את המצווה בכל מחיר, או פשוט שורת גברים שהמצווה לא מעניינת אותם.
משחר ימיה של מדינת ישראל, משרד הדתות והעיריות מעבירים למועצות הדתיות ביישובים השונים את תקציב השכר של הבלניות. הכסף נתקע איפשהו בדרך. צוואר הבקבוק הפעיל הזה נסמך על אמונתן הכנה של הבלניות בשליחות המצווה שלהן. הן, מבחינתן, מאמינות שכל מי שאינה טובלת, דינה "כרת". כרת הוא עונש קשה מאוד. נידוי מקהל ישראל. בהיותן נשים מאמינות, למה להן לקחת על עצמן ועל מצפונן דבר נורא כזה?
סוגיית הדירוג הארכאי במגזר הציבורי היא עולם שלם. יש תפקידים שאינם דורשים השכלה פורמלית, כגון גינון, ניקיון, גבייה ונהיגה.
ברשימה הופיעו בעבר גם הבלניות שלמענן נוצר סולם דרגות חדש: "דירוג מנהלי". לכל תפקיד טבלת שכר משלו ושכר המשולם על פי דרגה וותק. הדרגה הנמוכה ביותר 4 והגבוהה 9. עם הזמן משרד הדתות החליט שגם הן צריכות ללמוד ולהציג תעודה, אבל הדירוג נתקע באותו מקום. "בלניות הן חדר המיון של הנשים הדתיות. לא משביתים מקווה", אומר אברהם שלמה שטרן, לשעבר מחזיק תיק המועצות הדתיות בהסתדרות. "אין בלקסיקון שלהן שום מושג של עיצומים או שביתה. הרבנים והמנהלים מטפחים להן את האגו ואומרים להן: הכל עלייך".
"אני בטוחה שאם אלה היו בלנים גברים, השכר היה משתנה מזמן. בדקנו מאות תלושי שכר. באף אחד מהם לא שילמו את מלוא הזכויות הדלות ממילא. כל שרי הדתות, כולם אנשים דתיים, הבטיחו לטפל בזה ולא קיימו", אומרת לי רבקה צ'יקוטאי, שבמשך שנים ניהלה את המאבק של הבלניות ממושבה בהסתדרות והקימה את הוועד.
כשהחלה לעבוד שם, סיפרה לאביה, הרב עובדיה יוסף ז"ל, על שכרן המביש של הבלניות. יעקב מרגי, שהיה השר לשירותי דת, נקרא אל הרב שביקש ממנו לעשות מה שאפשר בשביל להפסיק את הניצול. היו פגישות עם הממונה על השכר, פוזרו הבטחות, ואלו מורקו במים, בדיוק כמו החטאים. לא עזרו גם המהלכים של אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות, להוציא תוספת של 10% במשכורות מאז יולי 2016, שבאורח פלא לא הגיעה אל כולן. לא עזרה גם חוברת הזכויות המפורטת שהודפסה בהסתדרות וחולקה בקרב הבלניות.
לו הייתי בלנית, הייתי סוגרת את דלתות המקווה, מזמינה את נשות הרבנים המכובדים ושאר הצדיקים כמו מר גפני שהתיישב על הברז של ועדת הכספים למפגש סודי עם שחר, ומציעה להן להימנע מיחסים עם אהוביהן, אלא אם יסכימו לשים קץ לניצול ולביזוי של אחיותיהן הבלניות שמקדמות את פניהן שבעה ימים בשבוע ויוצאות עם תלושי שכר שלא מגיעים לשכר מינימום. אם זה היה טוב לליזיסטרטה, זה טוב גם לנו.