סיקור כל מונדיאל מתחלק לשניים: העניין הפוליטי, שנוגע בעיקר לאופיה של המדינה שבה מתקיים האירוע; והנושא הספורטיבי שהוא כמובן המשחקים, השידורים וכל הנלווה אליהם. 

לגבי אופיה של המדינה שמארחת את המונדיאל הנוכחי, אין אלא לומר שקטאר היא בחירה מחרידה. לפני שריקת הפתיחה היו לא מעט חששות באשר לכשירות הישות הזו לארח את המשחקים. למרבה הצער, החששות התממשו ובעוצמה כפולה ומכופלת. מדובר במקום חשוך, רווי בשנאה לנשים, ללהט"בים וכמובן גם לנו, הישראלים. העובדה היא שהשלטונות המקומיים אוסרים על הנפה ועל ענידה של דגלי וסמלי גאווה, יש כל כך מעט נשים בחגיגות ברחובות, מדכאים מחאות ביציעים נגד איראן ובמקביל מהדהדים הפגנות ואירועים אנטי־ישראליים. פשוט בושה. 

באירוע הזה, בדומה לאולימפיאדה, צריך להעלות על נס ערכים של אחווה, סובלנות והכלת האחר. המציאות הפוכה. מדהים שציבור שסבל שנים מדיכוי עוין פוגע באופן עמוק במוחלשי ההווה.  מגעילה במיוחד קבלת הפנים שעיתונאים ישראלים זוכים לה. בוז תהומי וביטול מוחלט. האקלים שבו אמורים להתקיים משדרים בפסגה ספורטיבית כזו, צריך להיות בטוח, מסביר ונעים, זאת בניגוד למשל לדיווחים מזירות ביטחוניות, שם המתיחות מובנת יותר (למי שמבקש להשוות בין היחס שהכתבים הישראלים מקבלים בקטאר לעומת הגינונים הלא תמיד נעימים שעיתונאים זרים זוכים להם בישראל כשהם משדרים ממוקדים רגישים ברגעים נפיצים). כתב ישראלי שמשדר במונדיאל צריך להסוות את זהותו, להתחזות לאחר ולהתפלל שלא יחטוף איזו אחת מאחד מצרינו. 

הכסף קנה את פיפ"א ועיוור את עיני בכיריה. כשנשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו נשאל במסיבת עיתונאים על הבחירה שלו בקטאר בצל הטענות, הוא הגן על המדינה המארחת ואמר: "אני יודע מה זה להיות מופלה. סבלתי מבריונות בגלל שהייתי ג'ינג'י". 

זה כמובן לא נגמר שם. המארחת מתדלקת גופים נגטיביים ברחבי העולם בסכומי עתק. מזריקה באופן ישיר ועקיף דלק להעצמת סכסוכים ולזריעת מוות. וכמובן, אין לשכוח את אלפי הפועלים שנהרגו במהלך בניית האצטדיונים שמשמשים היום את הנבחרות והאוהדים לצהלולים ולחינגות, בלי שום נקיפות מצפון. מי שהיה לו די אומץ, התבטא בעניין. אחרים, שחלקם נהנים מהכסף הקטארי באופן ישיר או עקיף, העדיפו לשתוק ולספור מזומנים. כך מכשירים את הרוע.

במישור הספורטיבי, יש משחקים מלהיבים ומרגשים. כמו תמיד במונדיאל. לרגעים כולנו נושמים מסביב לגלובוס את אותן התקוות והאכזבות לצד מסי, ניימאר ורונאלדו. אם מניחים לרגע בצד את הגועל הפוליטי, סותמים את האף ומתמסרים לכיף, הרי שהפעם ההנאה עלתה מדרגה. 

השידורים של התאגיד פשוט מעולים ועושים את ההבדל. טל ברמן נפלא. נעים, קר מזג, אינטליגנטי, ידען ופרטנר מפרגן וראוי לקולגות המוצלחים שלו. מקצועית הוא בשיאו. אלי אוחנה - אדיר. לתחושתי הוא השתבח והפך ממצוין ליוצא מן הכלל. אוחנה מדבר בלי חשבון, בלי נפיחות ובלי קלישאות. הפליימייקר של האולפן. מכובד ואיכותי ומהפרשנים הטובים שהכדורגל הישראלי זכה לו. 

ובשפת מדורי הספורט: איתי שכטר - תגלית העונה. חכם, שנון ומביא שמחת חיים אדירה וחיוך. בדיוק כמו שאדם שמטפל בשידור כדורגל צריך להיות. יש גם נשים, ולא מעט בפאנל, והן פנטסטיות. חדות, מלאות במידע ומעשירות את הצופה. אושרת עיני פרשנית מוצלחת ומדויקת, קארין סנדל תופסת ביטחון וצומחת לכדי פרסונה טלוויזיונית ראויה ונדין אבו לבן תוססת, קולחת וטובה. ויש עוד כתבים, פרשנים ושדרנים איכותיים ומקצועיים מאוד, כמו יהונתן כהן ועמיחי שפיגלר. הכל עובד יחד מצוין. 

בשידור מסחרי נטו החוקים ברורים - אם זה מצליח זה נשאר ואם לא, התוכנית יורדת מהמסך. להצלחה או לכישלון יש משמעות גם לגבי עתידו של המגיש/הטאלנט. בתחום הספורט, משום שהמוצר הוא המשחק עצמו ולא הפרסונה כמו בשעשועון או בתוכנית בידור למשל, המינויים לעמדות ההגשה והשידור נעשים לא פעם על פי רצון הבוסים. כך היינו עדים בעבר מדי פעם לשיבוצים הזויים שזכורים בעיקר מהימים הפחות טובים של הערוץ הראשון. בסיבוב הנוכחי קלעו בול ומצליחים להמתיק את הטעם המר שהמדינה המארחת משאירה.