יסלחו לי חובבי הצגות הענק בחנוכה: אין לי איתכם מחלוקת לגבי האיכות, המשחק, התפאורה, ההשקעה ורמת הבידור שהן מספקות לילדים, אבל כל עוד זה אפשרי, אנחנו מנסים לדחות את הקץ, כל עוד הילדה הגדולה שלנו לא דורשת את זה. 

ובכל זאת, צריך לתת לה קצת קולטורה בחנוכה. כתבתי בטור הזה לא מזמן על הצגה פשוטה ומופלאה של תיאטרון בובות בטעם של פעם שראינו יחד. עברית פצצה, רקוויזיטים פשוטים וחוויה שסוחפת את הקטנים והקטנות. שחקנית אחת, מרתף עירוני וכמה בובות עשו את העבודה באופן מדהים. עכשיו הגיע הזמן לחשוף אותה למשהו חדש - אופרה. יורים גבוה, למה לא? 

מיכאלה חולה על מוזיקה, מבינה עניין ופתוחה לדברים מורכבים, ולכן נראה לנו שהאופרה יכולה להתאים, אף שמבחינת הגיל מדובר בחוויה כמעט גבולית. בעקבות המלצה, קנינו כרטיסים ל"הספר מסביליה" לגרסה שמותאמת לילדים. לא היה לי מושג למה לצפות. נכנסנו לחלל לא גדול ביום גשום וסגרירי. המקום היה עמוס. 200, אולי 300, הורים וילדים.

מקומות לא מסומנים. כל הקודם זוכה. מכיוון שהגענו על הקצה מבחינת זמנים, סמוך לפתיחת המופע, מצאנו שני כיסאות די רחוקים מהבמה. הצעתי לבתי בת ה־4 לשבת עליי, כי למרבה הצער מלפנינו התנחלו כמה הורים עם ראשים גדולים במיוחד, שהסתירו את הבמה. משום מה זה תמיד כך. תגיע לתיאטרון ומיד בונגילות ענקיות מול הפנים שלך. כך, במהלך למעלה משעה, במקום ליהנות תנסה לנווט בין חריצים שיאפשרו לך צפייה. 

לא היה למיכאלה נוח להשתמש באביה בתור כיסא. חיפשנו מוצא אחר. ליד הבמה הונח שטיח רחב שעליו ישבו חלק מהילדים. כמה הורים הצטרפו אליהם. לא הרבה. היא התמקמה. באופן טבעי שילבתי רגליים והנחתי את ישבני לידה. “אני לא רוצה שתשב פה. תלך מכאן", אמרה. כנראה התפדחה מהפוץ הגדול, שזה אני, שמפריע לעצמאותה.

הצעתי שאשוב למקומי ואשגיח עליה מרחוק, לא לפני ששאלתי אותה עשרות פעמים, אם מתוך דאגה ואם בשל האגו שנפגע, אם תסתדר בלעדיי. מה עשיתי לא נכון שהיא מגרשת אותי? מילא בבית עם חברים, אבל כאן, במקום זר וחשוך? היא הנהנה בחופזה כדי שאסתלק. 

שבתי למיקום הקודם, מוטרד ומבוהל. ברגע שירדה האפלה והחלו הצלילים, בכלל התחרפנתי. פחדתי שתיבהל, שתילחץ, שתצטרך פיפי ותאבד כיוון. בדמיוני ראיתי אותה מחפשת אותי בזעקות שבר. רוב הילדים בסביבה היו גדולים ממנה. אולי הדבר הזה, למרות רצונה להיות זמנית נטולת הורה, גדול עליה ועלול לגרום לה טראומה? זה היה בעולם הפנימי שלי. בעולם שלה, ממה שיכולתי לראות מעמדתי, היא צפתה בקשב רב, עקבה אחר הנעשה בלי להסיר את המבט, מחאה כפיים בהתלהבות והתמגנטה לבמה. 

אני מבין מעט מאוד באופרה, ועדיין קלטתי שזה היה נהדר. מה שעוד יותר מרשים הוא שלאורך כל המופע לא שמעתי יללות, צעקות, לא צלצולי טלפונים או התראות על הודעות. גם לא ראיתי הורים שועטים החוצה וכיסאות נגררים. אולי זה בגלל הווליום של השירה והאקשן הבימתי, ואולי זה נובע מהכבוד שרחשו הילדים והמבוגרים לאירוע.

בשלב מתקדם יותר החששות שלי הפכו לגל חרדות. צונאמי של תסריטי זוועה רצו במוח. צמצמתי טווח לעמדה הרבה יותר קרובה אליה, ובכל פעם שראשה שינה כיוון, נפנפתי כמו משוגע כדי ללכוד את תשומת לבה ולסמן לה שהכל בסדר. מיכאלה לא ראתה את האיש המופרע, שהוא אביה מולידה, שקופץ בצדי האולם כאילו תקפו אותו דבורים ארסיות. מזל. 

בסיום האופרה, בתום גל של מחיאות כפיים, היא קמה. התקף הפאניקה הסתיים, תודה לאל. הילדה סיימה את הצפייה בחתיכה אחת. עיניה פגשו בעיניי, היא רצה לכיווני ותוך כדי כך הצהירה: “לא פחדתי והיה כיף מאוד". אין ספק, הילדה חיית תרבות, אבל בפעם הבאה אני מתיישב לידה ולא אכפת לי משום פדיחות. 