משהו: כשמישהו מצליח, הוא הופך למודל תקווה לאופטימיסט, ואילו הפסימיסט רואה בו הוכחה לכישלון של עצמו.

הכיעור הוא שלנו!

הבניין המכוער ביותר בעולם נמצא בבת ים. כך נמצא בסקר בינלאומי, שבו אנשים ממדינות תבל השונות הצביעו, על פי צילומים של בניינים שהם ראו בעיניים מלאות תימהון ובחילה קלה. הבניין שהכי הגעיל אותם זכה. הירוד שבירודים. זה היה בניין מסוים בבת ים, בניין שתושבי ישראל לא מבינים מה מכוער בו, הרי הוא נראה בדיוק כמו שאר הבניינים בארץ. אנחנו חיים בתוך כיעור שתמיד חשתי בו, ועכשיו יש אישור בינלאומי שאין כיעור גדול ממנו. הוסבר שאת הבניין הזה צילם רחפן, ואחת המגיבות לידיעה הזו אמרה את מה שכולנו יודעים: "הבנו, הרחפן שצילם את הבניין נחת אחרי הצילום הראשון, ופספס את הבניין שלנו ברמת גן. ואת כל שאר הבניינים המכוערים בארץ".

החן אסור, כידוע, בבנייה בארץ. ארכיטקט יקפוץ מהמנוף אם יבקשו ממנו להוסיף טיפת יופי לחזית בניין, והקבלן יקפוץ אחריו. הטיפוח גם הוא אסור על ידי ועד הבית, תמיד יש דייר אחד שמתנגד. כך אנחנו משיגים שיא אחרי שיא, ושיא השיאים: ישראל בשיא בדירוג הערים הכי מכוערות והכי יקרות בעולם.

 שיח מאוכזבים

אורי: אני רוצה לומר משהו, אני מאוד מאוכזב מהמדינה. ציפיתי ליותר, באמת. עוד מעט אתגייס לצה"ל, ואני מאוכזב מאוד. מאוד. המדינה היא לא מה שציפיתי שתהיה. חשבתי שהאנשים יהיו יותר גבוהים ופחות קירחים, זה לא זה, בהחלט לא זה. הייתי נותן למדינה בקושי מספיק בקושי. בשביל מדינה כזו אני צריך ללכת לצבא לשלוש שנים? אני מאוכזב. מאוד.

דני: עוד לא החלטתי אם אני מוכן להילחם בשביל מדינה כזאת. אני מאוד מאוכזב מהמדינה. עד גיל 16 עוד נתתי להם צ'אנס, אבל אחרי שהכלבה שלי, שהיא גזעית, המליטה שלושה גורים ג'ינג'יים וממזרים, התאכזבתי סופית. איך יכול לקרות דבר כזה בארץ מתוקנת? אני מאוד מאוכזב.

נועה (באכזבה): אני מאוכזבת לחלוטין מהמדינה. תסתכלו באיזו צורה חילקו כאן את המשאבים: בגליל הרים ירוקים והמון עצים, ובנגב טרשים וסלעים. לא הרבה אנשים ביקרו בנגב, אבל אני הייתי שם והזדעזעתי: אתם יודעים שיש אזורים בנגב שיורדים שם רק 200 מ"מ גשם בשנה? וזה אחרי 74 וחצי שנות מדינה! אני חושבת שזה רחוק מאוד ממה שראו חוזי הציונות בחלומם בבאזל שבשווייץ. אני מאוכזבת מאוד מאוד, ועכשיו אני עומדת להתגייס. אני לא בטוחה שאלך להיות חיילת שלהם. אולי בכלל ארד מהארץ, זה עוד תלוי אם אצליח להתקבל ללהקה צבאית או לא.

אורי: יש לי המון חברים שמתגייסים ליחידות הקרביות, ואחי חותם עכשיו שנה קבע. אני לא רוצה לומר להם שהם טועים. זכותם לחשוב מה שהם רוצים, אבל אני עצמי מאוכזב מאוד. אם לאדם בגילי (17 וחצי בעוד חודשיים) עוד אין חברה, ואם תמר עדיין חושבת שעידו יותר נחמד ממני, וזה אחרי כל כך הרבה מלחמות, אני חושב שזאת מדינה מאכזבת מאוד.
הרי אם נעביר עצומה, נראה שכולם מאוד מאוכזבים מהמדינה. הגיע הזמן לפטר את המדינה ותושביה ולנסות משהו אחר.

נועה (בלהט מאוכזב): למה שלא יעשו משהו?! המלחמות האלה. למשל, מי ביקש מהם למקם את המדינה בין מדינות ערביות מטורפות וצמאות דם. האם זה תכנון נבון? אין מקום בניו זילנד השקטה? אני מאוד־מאוד מאוכזבת.

מנחה: תסלחו לי רגע, מאוכזבים יקרים, על מה אתם מדברים? מי זה המדינה? הרי זה אתם בעצמכם. אתם הולכים עכשיו לצבא כדי להגן על עצמכם ועל אלה שהגנו עליכם עד עכשיו. מה זה פה?

אורי: כן, זה נכון. הצרה היא שאני באמת מאוד מאוכזב מעצמי.
דני: אני מצטרף לדעתו של אורי. גם אני מאוכזב מעצמי. תסתכלו איזה פער יש אצלי בין השיניים. זאת שערורייה! וכל יום מתגלות שערוריות חדשות. אני אולי ארד מעצמי בקרוב.

מנחה: תודה. אבל אני מבוגר מכם וזוכר שיחה כזו בדיוק מלפני יותר מ־40 שנה, בשנים שבהן חל המהפך והפאשיסטים של בגין עלו לשלטון. מאז המאוכזבים מהמדינה כנראה טעו קצת בלהט האכזבה שלהם, כי המדינה בינתיים רק טסה קדימה, רמת החיים עלתה פלאים, הדמוקרטיה והחופש גברו, גדלנו ואנחנו כמעט עשרה מיליון. אני אישית מאוכזב מאוד ממי שאמר אותם דברים בדיוק לפני 45 שנים, וממשיך לומר אותם גם היום.

 שלט על הדלת

בבוקר נאה עם חברים, בביתם של פועה וישראל, הייתי צריך לעשות, נו אתם יודעים מה. הלכתי לכיוון השירותים, ועל הדלת של בית השימוש ראיתי שלט כזה: פאלאצו פיפי. PALAZZO PIPI. כל הזכויות לישראל בהרב.

סכנת קץ קץ הדמוקרטיה

באוניברסיטה גדולה בישראל היה כנס של כל הסטודנטים, המרצים והפרופסורים למשפטים. כולם דיברו על קץ הדמוקרטיה. סטודנט אחד קם ואמר שזה לא קץ הדמוקרטיה. כולם אמרו לו: סתום את הפה, וצעקו עליו שיפסיק להשתיק אותם.

 מצוקת המתנות השנתית

כל יום הולדת יש לי אותה בעיה: שואלים אותי מה אני רוצה ואני לא יודע מה לענות. יש לי כבר כל כך הרבה דברים שאני לא צריך, שאני שובר לעצמי את הראש: מה עוד אני לא צריך ואין לי?

פינת השלולית

מכתב כזה הגיע לשלולית:
שלום רב, מאיר
להלן סיפור קצר אמיתי לחלוטין.
מוקדש ל־א'
לפני שנים נפגשו צפרדע ונסיכה ליד "מלון המלכים" בירושלים. היא יפהפייה עם קוקו שחור ועיניים כחולות. הוא גבוה, רזה ובהיר. לאחר שווידאה, תוך שתי דקות, שזה הבחור הנכון, שאלה בלי היסוס: "האם אשתך תלבש כיסוי ראש?"
הוא ענה את התשובה שתקבע אם הוא יהפוך לנסיך או יישאר צפרדע: "אשתי תעשה מה שהיא רוצה".
התחתנו, חיים באושר. בדיעבד התברר שאם היה עונה תשובה אחרת היא הייתה הולכת.
ומאז, הם עושים מה שהיא רוצה! וטוב שכך.
אודה אם תפרסם, בלי פרטים כמובן.
חוגגים 42 שנות נישואים,
שלך, ד.ד.