גיבור או פירומן? כמו כל דבר אצלנו בימים אלה, הדעות בשאלה הזו נחלקות לשניים. הכוונה לשוטר האלמוני ממשטרת הכותל שבלם השבוע בגופו את שגריר ירדן בישראל, רסאן אלמג'אלי, ואנשי פמלייתו. זה קרה ביום שלישי בצהריים, וכבודו הגיע להר הבית כדי להתפלל במסגד אל־אקצא. הוא היה מלווה בסגנו ובעובדים נוספים של השגרירות, ולצדו פסע מנהל הווקף, השייח' עזאם אלח'טיב.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה מגיע אלמג'אלי לתפילה במקום, ומעולם לא הייתה בעיה בכך. כבר שלוש וחצי שנים הוא משרת בתפקידו, ואחת לחודשיים או שלושה הוא מבקר באל־אקצא. זו אחת ממשימותיו כנציגו הרשמי של הארמון הירדני בישראל. הסכם השלום בין שתי המדינות הקנה לבית האשם מעמד מיוחד בהר הבית. את ההגדרה הזו, "מעמד מיוחד", ניסחו צוותי השלום ב־1994. היא מעורפלת ומותירה פתח לפרשנויות. אבל לזה נחזור עוד מעט.
בשעה אחת, זמן קצר לפני התפילה, הגיע רכב השרד של השגריר לפאתי שער האריות. השייח' אלח'טיב כבר חיכה לו שם כדרכו. מנהל הווקף אינו דמות אלמונית. הוא מוכר היטב בקרב כל עובדי מתחם אל־אקצא, יהודים ומוסלמים. השוטרים הבינו זאת, ובבוא פמליית השגריר, הם אפשרו לחבריה להיכנס בשער. החבורה פסעה כמה מטרים פנימה, ואז החלה המהומה.
"זו רשות דיפלומטית", הסביר לשוטר סגנו של אלמג'אלי, שלח את ידו והרחיק את השוטר מגופו של השגריר. השוטר ראה ביד הנשלחת מעשה תקיפה והדף מעליו את הסגן בכוח. הוא נותר על עומדו. "עמוד כאן", הורה לשגריר, ומנע ממנו להתקדם. "תתרחק ממנו", השיב לו הסגן בכעס. "לך אחורה", ענה השוטר והוסיף: "עוד רגע אעיף אותך מפה". את המילים הללו (בערבית: בחמלכ מן הון) יש שיתרגמו כסילוק סתם, אבל אחרים יראו בכך איום חמור יותר: אני אהרוג אותך, ובמקרה הטוב – לא תצא מכאן על הרגליים שלך.
למקום הגיע קצין גבוה יותר, שביקש בנימוס מהפמליה לחכות למתן אישור. השגריר אלמג'אלי החליט לא להמתין וירד מהמתחם במחאה. הסיפור נפוץ מיד באתרי החדשות. ממשלת ירדן קיבלה דיווח מפורט מהשגריר שלה, ומיהרה לזמן לשיחת נזיפה את השגריר הישראלי איתן סורקיס. משטרת ירושלים הזדרזה לפרסם הודעה מטעמה. בהודעה נמסר כי הביקור לא תואם מראש עם המשטרה. השוטר לא זיהה את האישיות, טענה המשטרה, ועל כן השהה את כניסת הפמליה לזמן קצר. כניסתו של השגריר לא נמנעה, נמסר בהודעה, הוא זה שהחליט בשלב מסוים לעזוב.
למרות האמור בהודעה המשטרתית, התיעוד מוכיח כי כניסתו של השגריר נמנעה בכוח. אם אכן נדרש לו אישור, מדוע חצו השגריר ואנשיו את חוליית השיטור בשער האריות ללא הפרעה. אפשר גם לתהות כלפי אלמג'אלי עצמו, מדוע סירב לבקשת השוטר לעצור, אף אם סבר שהייתה מיותרת.
השגריר רסאן אלמג'אלי הוא ברנש מנומס ונעים סבר. מפתיע לראותו במרכזה של מהומה כזו. שולחיו ברבת עמון לא פעלו מעבר לזימון השגריר הישראלי. שלוש שעות אחרי המהומה עלתה הפמליה להר שנית. אבל התקרית הייתה נפיצה מאוד. היא הראתה איזו אחריות מוטלת על כתפי שוטר אחד. היא גם לימדה על יכולת הריסון הגבוהה של הירדנים. אין זו תקרית שגרתית. הללו הם שליחיו של המלך, שספגו נאצות בפומבי, ועוד במקום הקדוש, ומידי ישראלי במדים.
ברשתות החברתיות, בינתיים, סערו הרוחות. ירדנים ופלסטינים קיבלו באירוע הזה אישוש לטענתם כי ישראל היא כוח ערל לב התר אחר פרובוקציות. גולשים ישראלים מחאו כף לשוטר האלמוני. כך מפגינים ריבונות, התרשמו. החלוקה הזו איננה נחלתן של פייסבוק וטוויטר בלבד. היא משל ליחסים כולם. ידידינו בטוחים כי ישראל היא מכונה שפועלת ללא תקלות. הם מתקשים להאמין כי השוטר פעל מתוך מוטיבציה יתרה ודבקות מיותרת בנהלים. הם בטוחים כי זוהי מדיניות. כי מדינת ישראל שלחה אותו, במרומז או מפורשות, להטריד את השגריר.
כך כבר שנים ביחסים איתם. גם עם המצרים. למשל בכל הקשור להידרדרות בשטחים, שכנינו בטוחים כי ישראל פעלה להסלים את המצב במכוון. כי צה"ל הכביד את ידו על חמושי שכם וג'נין בהשפעת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. או בהוראת אביב כוכבי. אתם יכולים לחסוך בחיי אדם, הם אומרים לעמיתיהם הישראלים, לא חובה להרוג נערים שמפגינים או מיידי בקבוקי תבערה. בישראל אומרים: כל אחד מאלה יכול להרוג. משיבים להם בני דודינו: אפשר לפצוע בלבד, לירות לרגליים.
במיוחד ניכר הפער הזה בחודש האחרון, מאז נכנסה לתפקידה ממשלת נתניהו החדשה. שליחים מכל מקום באו, יצאו וטלפנו. לבנימין נתניהו עצמו, לשב"כ, למשרד החוץ, למשרד הביטחון. בכירים מצרים, פלסטינים, ירדנים. כולם שאלו את עמיתיהם בישראל אם קיימת בירושלים כוונה להסלים את המצב בהר הבית. לא יהיה שינוי בסטטוס קוו, השיבו הישראלים כמקהלה. ואז עלה בן גביר להר הבית. בשבוע הראשון לכהונתו כשר. נתראה ברמדאן. זה לא בעוד הרבה זמן. חודשיים בלבד.
התרעות פיקוד העורף