אם הייתי צריך לבחור מילה אחת שתיטיב לתאר את הלך הרוח ששורה עליי בשבועות האחרונים, הרי שזו תהיה “שלווה". אני יודע שלחוש שלווה בימים טרופים שכאלה הוא בבחינת מעשה חתרני כמעט, לכן, בטרם אנסה לשתף, אקדים ואתנצל: הארץ אולי סוערת, מהזירה הביטחונית ועד לחברתית–פנימית, אבל אצלי רוגע. כמו דייג שספינתו היטלטלה בין הגלים מבלי שידע אם יזכה למצוא יבשה, ואילו עתה הוא מדשדש ברגליים כושלות על חוף מבטחים, צובט את עצמו כדי להאמין שכל זה אמיתי, שאחרי כל אותה ציפייה ארוכה הוא עדיין מסוגל להרגיש משהו מלבד הכמיהה.

לא בכדי נזקקתי לתיאור שמחבר בין “פיק" של רגשות לפיק ברכיים, שכן הקשר בין פיזי לנפשי התחוור לי (שוב) בשבועות האחרונים. בלילה שעבר ישנתי שמונה שעות: מ–23:00 ועד 7:00. אומנם כדרכם של גברים שחצו כבר את גיל ה–50, אפילו הם בבריאות טובה (טפו משולש!), נחצה אפילו הלילה הטוב הזה בטיול קטן לשירותים, אבל אני בטוח שלא מעט קוראים ממין זכר יחייכו עכשיו אם אוסיף שכבר למדתי לעשות זאת מתוך שינה, או ליתר דיוק: בלי להקיץ ממנה כליל, אלא רק ככל הדרוש כדי לדייק באפלה. הייתי פוטר זאת כתופעה חד–פעמית, אלמלא היה זה לילה שני ברציפות שבו עצמתי את עיניי רק כדי לפקוח אותן שוב מקץ שמונה שעות. 

אני בטוח שחלקכם לא מבין על מה המהומה, ועל כן אזכיר את שנדרשתי לו כאן בעבר: שמונה שעות שינה נפרשות אצלי לרוב על שני לילות לפחות, אם לא למעלה מזה. יש שאנשים מוצאים את אשר חיפשו כל חייהם גם בגיל מתקדם, ולא תמיד מדובר בתגלית משמחת, כי לפעמים הרדיפה אחר החלום היא יפה מהרגע שבו הוא מתממש. 

מי שמעולם לא אהד קבוצת כדורגל בעוצמה שבה אהדתי בנעוריי (ואף בבגרותי) את הפועל חיפה למשל, לא יבין עד כמה ייחלתי לאליפות הראשונה שלה, שהושגה אי–אז, לפני כמעט 24 שנים, כשאני כבר כמעט בן 30. בערך בגיל 7 נהגתי להתחבא באחת מפינות הבית, חמוש במה שכונה אז “טייפ מנהלים" (מדובר בסך הכל במכשיר הקלטה קטן, אבל באותם ימים - פלא טכנולוגי גדול!) ו"משדר" משחק אליפות דמיוני של הפועל חיפה מול מכבי תל אביב, שנפתח תחילה ב–1-0 לזכות המכבים הרשעים, אבל מתהפך ל–3-1 מוחץ שמזכה את הפועל חיפה באליפות היסטורית (לא תאמינו כמה זה היה קרוב לאמת: לימים התנהל משחק האליפות שלנו כמעט לפי אותו תסריט, רק שבמציאות הוא הסתיים בניצחון של 3-2).

בעונת האליפות עצמה, החל מהמחזור השלישי, פיתחתי לי מנהג של לפני היציאה מהבית למגרש: מקלחת במים רותחים לצלילי “על כפיו יביא" הנפלא של יורם טהרלב, שבאותה העת זכה, לצד הביצוע המיתולוגי של רבקה זהר מ־1970, גם לביצוע מעולה של זהבה בן. כך עמדתי במקלחת, מים רותחים מאדימים את עורי - ואני שואג, יותר מאשר שר (כמו שצועקים במגרשי הכדורגל את המילים “ארץ ציון וירושלים" בסוף ההמנון): “והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חולם הוא שיזכה לו, על סודו שומר ומחכה לו - מתי כבר יגיע היום?".

מדובר היה בטקס טהרה חילוני, שבמסגרתו אחרי שטבלתי ברותחין והתפללתי מכל הלב שאזכה כבר ליום - לבשתי אדום ויצאתי אל היציע.
והנה, אחרי כל התפילות, כל שהצלחתי לחוש באותו הרגע שבו נגעתי בחלום - כשהשופט דני קורן שרק לסיום והמגרש בקריית אליעזר נשטף באדום - הוא רק ריקנות. לא פיצוי על שנות הסבל בליגה השנייה, לא על העלבונות מצד אוהדי מכבי חיפה (הפעם רק טפו אחד!), רק אימה שנתגנבה אל הלב: חלום הילדות שלי התגשם, על מה לחלום הלילה?!

אבל המציאה הפעם שונה: יש אדם שמוצא נפט בחצר ביתו, ציור נדיר ששווה עשרות מיליונים בעליית הגג, או שהופך רעיון מוצלח ל"אקזיט". אני לעומת זאת, רומנטיקן. לא אחד שמחפש כסף, אלא אהבה: העברתי כמעט חיים שלמים בחפירה בלבי, עד שהגעתי (ועוד בגיל שבו רבים מחבריי החליטו לתת ללב לפרוש לגמלאות כמה שנים טובות לפניהם!) לחדר סודי שלא ידעתי על קיומו. הריסת המחיצה שהובילה אליו הייתה מהמשימות הקשות והכואבות בחיי, אבל את שנגלה לי מעברו השני, לא יכולתי אפילו לשער. 

דמיינו, כמו בסרטי הרפתקאות מוצלחים - מ"אינדיאנה ג'ונס" ועד ל"שודדי הקאריביים" - היכל עמוס בזהב ואבנים יקרות שתפקידם הוא לבלבל את המוצא ולהסיט את מבטו מהדבר שהוא יקר ערך באמת, שנמצא בירכתי אותו אולם. ואילו אני, בפעם הראשונה בחיי, לא הסתנוורתי מהנצנוצים המרהיבים סביבי, צעדתי אל עבר אותה קופסה קטנה והעזתי לפתוח אותה, רק כדי למצוא בפנים שלווה: מילה שהייתה לי כמוות, והתגלתה מחדש כטעם החיים.