1. זוהי שעתה של המנהיגות. אם ישנה כזו, עליה גם להתגלות וגם להתעלות. ישראל בת ה־75 משופעת בפוליטיקאים ובעסקנים פוליטיים, אך דלה וענייה במדינאים ובמנהיגים. נתניהו הוא בהחלט מנהיג, אך הוא מכפיף את כישוריו כעת לצרכיו הפוליטיים שעתידים לשרת את צרכיו האישיים.
נשיא המדינה יצחק הרצוג הוא בהחלט מנהיג ומדינאי, גם מתוקף אישיותו והרקורד שלו וגם בשל המעמד המיוחד שעדיין מוענק כאן למוסד הנשיאות, בעוד יתר המוסדות כבר נופצו והעומדים בראשם מסומנים בפוזיציה. המנהיגות שצומחת מתוך משבר לא חייבת לבוא מבין האנשים המוכרים לנו. היא יכולה להתפרץ משום מקום ולתפוס את מקומה - ייתכן שמבין פעילי המחאה הפחות מוכרים לנו, ייתכן שמתוך עשרות הרבנים שחתמו על עצומת תמיכה במתווה הנשיא, ייתכן שמהאקדמיה או מעיר פיתוח.
ועד שזה יקרה (אם יקרה), הדבר היחידי שיכול להציל את ישראל ממלחמת אחים אכזרית ומהתהום הנוראית הוא מאמץ כן ואמיתי של מי שמתיימרים להיות ההנהגה שלנו לדון ולממש את מתווה הנשיא להידברות. כל צד אכן יכול לחשוב שהצד השני סייע לנשיא לכתוב ולהציג את המתווה, אבל בזה גדולתו ועוצמתו. החיים, כך למדתי, הם בחירה בין החלופות הקיימות ביד ולא בין החלומות. אינני מזהה כעת שום דבר מהותי להיאחז בו בסערה הנוראית הפוקדת את העם והמדינה, זולת מתווה הנשיא הרצוג.
אני שמח שאחרי שסיימו עם ההצהרות המניפולטיביות וה"בואו ניפגש עוד הלילה" וכדומה, נראה כי הצדדים הבינו שאף אחד לא ייצא עם מלוא תאוותו בידו. בנימין נתניהו ויריב לוין לא יוכלו לעשות כאן מה שהם רוצים. לוין ייאלץ לאפסן בבוידעם חלק מהאידיאולוגיה שלו, שמחה רוטמן עתיד לחזור מתישהו לאלמוניות האפרורית של מחוקק ממוצע, ויאיר לפיד ובני גנץ – הראשון מנסה להיבנות דרך עימות, והשני דרך פשרה – יודעים ומבינים שמערכות המשפט ואכיפת החוק צריכות לעבור איזונים ותיקונים בעוצמה סבירה, בקצב נכון, בחקיקה מדודה ובלוח זמנים סביר.
כל מי שעבר בחייו את מטחנת הבשר של המשטרה והפרקליטות (ואני לצערי ביניהם, אם כי נגמר ללא כלום), יודע שיש מה לתקן במערכת האכיפה והצדק שלנו. לתקן ולא להרוס. אני סבור עוד שהסדר והסכמות ככל שיושגו, צריכים לכלול את ביטול החרם על נתניהו. הוא נבחר על פי חוק, באישור של בג"ץ ועל פי הדמוקרטיה שאנו רוצים לשמר.
יש מספר דברים שאסור להתפשר עליהם בבחינת ייקוב הדין את ההר: הפרדת הרשויות באופן ברור, עצמאות מוחלטת של מערכת המשפט, לרבות היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, ואי־הלבנתם של עבריינים לכהונה בממשלה, בכנסת, ברשויות המקומיות וכך הלאה.
ישראל בת ה־75 מתנהלת ללא חוקה, ללא גבולות מוסכמים, ללא תפיסת ביטחון כתובה וללא מורשת ומסורת פוליטית יצוקה. המדינה נבנית טלאי על גבי טלאי, נסמכת על ערכי התנ"ך, על מגילת העצמאות ועל הערכים האוניברסליים של דמוקרטיה מערבית מתקדמת.
נתניהו קיבל מנדט לנהל את המדינה ולהיות "קצין תורן" על הסיפון. הוא לא קיבל שום מנדט לשנות את שיטת המשטר ולדלל את עוצמת הדמוקרטיה – ואם הוא לא יבין זאת היום, הוא יבין זאת מחר, ואם עוד לא מחר, אז מחרתיים.
2. אם יום אחד תשתנה פה הממשלה, אציע כי יום ה־13 בפברואר יעוגן בהחלטה של ועדת השרים לטקסים וסמלים כ"יום הדמוקרטיה הישראלית". יהא זה יום שבו יוקדשו הלימודים בבתי הספר לחשיבות הדמוקרטיה, מרכיביה והדרך להגן עליהם. התקשורת תעסוק בהרחבה בנושא, הכנסת תקיים דיון חגיגי, אולי יהיה מצעד קטן, והנשיא ייתן את "אות הדמוקרטיה הישראלית" וכך הלאה.
13 בפברואר השנה נראה לי כיום עצמאות, עם אווירה טובה ברחובות (לפחות באלו שהסתובבתי בהם); אינסוף דגלים כחול־לבן; אבות ואמהות דוחפים עגלות עם שלטים בעד ולא נגד; הורים שהתעלמו מהנחיות שר החינוך ולקחו את הילדים מבתי הספר לשיעור אזרחות ברחוב; המוני צעירים וצעירות לצד מייסדי הארץ ומגיניה שנדחסו לרכבות ולרציפים, גם אם ניתנה "הנחיה מלמעלה" לא לתגבר רכבות; שיירות של כלי רכב וכלים חקלאיים; אשכנזים וספרדים; כיפות סרוגות לצד קיבוצניקים; אנשי הייטק לצד פועלים ונותני שירות.
ואולי זהו לא יום העצמאות, אז מצדי שזה יהיה האחד במאי החדש. ואם כבר אני בעצות לוועדת השרים לטקסים וסמלים הבאה, אציע גם שקטע הדרך מלטרון ועד שערי הבירה ייקרא "דרך הדמוקרטיה". מלטרון, דרך מחלף הראל - שם נרכשה הדמוקרטיה שלנו בדם יקר, ועד לשערי הכנסת. אין שם ראוי מזה שיזכיר לנו זאת מדי בוקר. "פקק ארוך בדרך הדמוקרטיה", מה רע?
3. "אנחנו הילדים של חורף שנת 2023". אני רוצה לשתף אתכם בנאום המדהים של הנער עומר אלחנן בהפגנה השבוע בתל אביב. עומר בן ה־17 הוא חניך בני עקיבא, תלמיד בישיבה תיכונית ויו"ר מועצת התלמידים בעיר. עומר הוא בעיניי הפנים של הציונות הדתית האמיתית, של בני עקיבא, של תורת הרב קוק והרב נריה. הוא ולא הם. וכה אמר המנהיג הצעיר הזה: "בימים הנוראיים האלו שעוברים על כולנו, אנחנו התלמידים והתלמידות, הנערים והנערות, לא יושבים בכיתה כאילו הכל בסדר, כאילו החיים ממשיכים כרגיל. התגייסנו למאבק על המדינה שלנו כפי שהיא נוסדה וכפי שהיא צריכה להיות: יהודית ודמוקרטית!
"בנשימה אחת, בדיבור אחד! אני קורא לכל תלמידות ותלמידי ישראל ולכל ההורים, המורים והמנהלים: השמיעו את קולכם! צאו לרחובות, צאו להגן על הדמוקרטיה והצטרפו אלינו למאבק על המדינה. כי העתיד שהפוליטיקאים משחקים בו במסדרונות הכנסת הוא העתיד שלנו, העתיד
"אני פונה אליך, ראש הממשלה בנימין נתניהו – בקרוב מאוד אנחנו עתידים להיות החיילות והחיילים, המפקדות והמפקדים שעומדים להישבע אמונים לשמור ולהגן על מדינת ישראל גם במחיר חיינו.
"על איזו מדינה אנחנו נשבעים להגן? על ישראל קיצונית, מתוחה, עצבנית, מפולגת, מקוטבת? על מדינה שבה יש לממשלה כוח בלתי מוגבל?
"לפני כשבועיים הייתה לנו בחינה באזרחות. איך נקשיב לשיעורים באזרחות ובהיסטוריה כשלנגד עינינו מתרחשת הפיכה משטרית? את השיעור הכי חשוב באזרחות כל אזרחי ישראל לומדים ברגע הזה. אנחנו לומדים שתפקידנו כאזרחים הוא לעמוד בכל הכוח מול הניסיון של הממשל להפוך את המדינה שלנו לדיקטטורה.
"אני קורא לכולם – חינוך ללא דמוקרטיה הוא לא חינוך. אנחנו הילדים של חורף שנת 2023, מבקשים מכם – עצרו את הטירוף, עצרו את הקרע, אל תובילו אותנו לשבר פנימי, כי הוא יחריב את כולנו. עם אחד אנחנו, אין לנו ארץ אחרת. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".
4. עו"ד מזי טזזו־מדינה היא שכנתי למגדל המשרדים בתל אביב ופעילה בתחום העדה האתיופית ומתמקדת בהעצמת נשים בעדה.
שאלתי אותה השבוע בוואטסאפ מדוע בני עדתה לא בולטים במחאה, והיא השיבה לי בכנות. כשביקשתי ממנה להביא את הדברים בפניכם, כי לדעתי ישנו כאן בהחלט שיעור בסולידריות, היא הסכימה מיד, והנה הדברים:
"אין ספק שהרפורמה המתוכננת במערכת המשפט מסוכנת לכל השכבות בחברה הישראלית, ובטח לקבוצות שבתחתית הסקאלה החברתית. עוד משנת 2012 מצאתי עצמי יחד עם אלפי צעירים וצעירות במחאות כנגד יחס מפלה, הדרה במגורים, הפרדה בחינוך, אלימות והתעמרות מצד עובדי ציבור ואזרחים, שיטור יתר, משפט מוטה ועוד. זאת בשעה שרוב הציבור והתקשורת, מימין ומשמאל, העדיף לכנות את הזעקה לשמירה על ערכים דמוקרטיים החרוטים במגילת העצמאות ובפסיקות העליון 'מחאות האתיופים', והעיקר שלא יהיו פקקים.
"הדברים נאמרים לא מתוך רגשי נחיתות – אני הרי עו"ד, ויש לנו כקהילה נכסים אנושיים משמעותיים. השרה לשעבר וחברת הכנסת פנינה תמנו־שטה, רופאים, שתי שופטות, אנשי חינוך וצבא מובילים, אנשי תקשורת, אקדמאים, הייטקיסטים – אלא מתוך הכרה ומוּדעות מלאה לפשיטת הרגל הערכית והמוסרית שלנו כחברה.
"ביום שבו נפנים כחברה שלכולנו מגיעה הזכות לחסות בצלה של הדמוקרטיה ללא הבדלים, אזי אולי יכולה להתקיים מחאה משותפת בגובה העיניים, אשר לה יהיו שותפים כל גוני הקשת של החברה הישראלית, שתביא לשינוי. היטיב לתאר זאת כבוד השופט ברק: 'אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה'".
5. לדיפלומטים האמריקאים יש שפה משלהם, וזו לא אנגלית רגילה. אני קורא לה "אמריקאית". הכרתי אותה בשנים שבהן עשיתי לצד ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים. זו שפה מאוד־מאוד מנומסת, אך מאוד־מאוד תקיפה, סוג של אגרוף מחץ מפלדה עטוי בכפפת משי מטעה.
בשפה הזו דיבר אלינו השבוע נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, כשהביע דעתו על המשמעויות האפשריות של שינוי משטרי בישראל, על יחסי המדינות. כך גם שר החוץ אנתוני בלינקן, כשדיבר על הרחבת ההתיישבות ותוספות הבנייה ביהודה ובשומרון. התשובה הישראלית הרעה לראיונות של הנשיא ג'ו ביידן הייתה "גם תחת מחלוקות, ארה"ב תמשיך להיות ידידתנו הגדולה".
ואני, הקטן, אומר לכם שזה בכלל לא בטוח. זה לא בטוח כי האמריקאים מבינים היטב מהי המשמעות של חלוקת משרד הביטחון בין גלנט כשר הביטחון, לבין סמוטריץ', שיהיה אחראי על המינהל האזרחי. הם רואים בזה, בצדק, את תחילתו של סיפוח יהודה ושומרון. האמריקאים מבינים שנתניהו מעדיף את הקואליציה הימנית הקיצונית עם אוחזי חביות הנפט והלפידים, על פני השפיות והאחריות. הם מבינים שהוא מבין שאו שהקואליציה שלו תרעד, או שהמזרח התיכון ירעד, וחוששים שקיבל החלטה.
האמריקאים מבינים את מה שעלולה לגרום החקיקה בישראל למעמדה בעולם, לאחר שמערכת המשפט תאבד עצמאות ושומרי הסף יוחלשו. ולא רק למעמד, אלא גם לכלכלה ואולי גם לביטחון. בכל נאום של נשיא אמריקאי על ישראל ביום העצמאות שלנו, כמו בכל נאום של ראש ממשלה ישראלי ביום העצמאות האמריקאי – מעלים שני הצדדים על נס את העובדה שארה"ב וישראל חולקות ערכים אוניברסליים דומים של דמוקרטיה וחופש דיבור ודעה, תנועה ומערכת משפט, עצמאות וכיו"ב. ואם זה ייעלם או ישתנה, מערכת היחסים האסטרטגית תשתנה אט־אט אף היא, ואת זה הסבירו לנו בעדינות האמריקאים, בשפה "האמריקאית". ואני כאן לתרגם עבורכם.
6. יושבת לה חברת הכנסת החדשה טלי גוטליב, וולגרית, אלימה מילולית וגסת רוח, באולפנים - ומשמיעה דברי הבל של הסתה. והתקשורת כולה עטה עליה שוב ושוב, משל הייתה פורצת דרך בתחום מדעי חשוב בקנה מידה בינלאומי, כלת פרס נובל בחקלאות, או קצינה בפיקוד העורף שחילצה שני תינוקות מתחת להריסות.
"היא מעניינת", יגידו בוודאי העורכים בתוכניות, ואני נזכר כי לפני שנים רבות החליטו ועדת העורכים ומועצת הביטחון להתגונן ולא לאפשר לח"כ מאיר כהנא להשתמש בתקשורת להסתה. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, זה כמובן בלתי אפשרי.
ואני, חקלאי בדימוס, נזכרתי במה שלמדתי מיענקל'ה ז"ל בקיבוץ, שהסביר לי שהיבלית לוקחת מים מכל יתר הצמחים הטובים, לא מביאה שום תועלת, ואפילו חיות הבר לא אוכלות אותה, ולכן יש להיאבק בה כשהיא עוד קטנה. אבל חברת כנסת היא לא יבלית. נסבול בשקט.
7. שתי הערות קטנות לסיום:
אשתי אומרת שבפעם הבאה שהשר יצחק גולדקנופף יוצא לקניות בחנות של לואי ויטון בפראג, הוא צריך להצטייד מראש בשקיות ריקות של H&M ולשים בתוכן את הסחורה היקרה מחשש לפפראצי, כמו זה שתיעד אותו השבוע.
לשר המשפטים השני דוד אמסלם (שאני דווקא מחבב), שטען שהוא מזהה שמאלנים במחאה דרך הרולקסים והמרצדסים הנוצצים שלהם, אזכיר שיש יותר מרצדסים דווקא אצל אנשי הימין ובעיקר מהפריפריה, ושאני אישית אוהב והעדפתי תמיד את שעוני "עדי" מקבוצת יבנה: מעוצבים, מדייקים ובעיקר ישראליים. שבת שלום.