לטור המלא של אלון בן דוד:
כבר הרבה שנים אני מבקר אחת לכמה חודשים בקהילות היהודיות של ארה"ב, פסיפס מרתק ומגוון של חיים יהודיים תוססים שמתקיים שם. לאורך השנים מצאתי את עצמי לא פעם מתקשה להסביר מדיניות ישראלית כזאת או אחרת, אבל תמיד ידעתי להציג את צדקת הרעיון של המדינה היהודית. עכשיו זה נהיה בלתי אפשרי.
באופן טבעי אני זוכה לפגוש את הקהילות המעורבות יותר, אלה המחוברות בקשר אמיץ עם ישראל. אנשים שמבקרים בארץ, תורמים לישראל, מקפידים להתפלל לשלומה וגם מעריצים אותה. עכשיו הם מסתכלים עלינו במבט מזועזע וחרד, כמו מבוגר שמסתכל על ילד שאיבד את זה, ושואלים: "מה לעזאזל אתם עושים?".
זה הדור המבוגר יותר, זה שעדיין רואה בקיומה של מדינת ישראל נס גלוי וגם סוג של תעודת ביטוח עבור כל יהדות העולם. עכשיו הם צופים בנו שורפים את תעודת הביטוח הזאת, ולא מבינים.
שנים הם מנסים להדביק בהתלהבות שלהם מישראל גם את הילדים ואת הנכדים. חוגגים להם בר מצווה בכותל, שולחים אותם למפעלים נהדרים כמו תגלית ואפילו לשרת בצה"ל. עכשיו, הם אומרים, הילדים שואלים אותם: "מה יש להתפעל מהמדינה הזאת, שהופכת קנאית, גזענית ולא דמוקרטית? מה אנחנו יכולים לענות להם?". בפעם הראשונה אני מוצא את עצמי בלי תשובות.
בלתי אפשרי להסביר לצאצאי היהודים שנמלטו מהפוגרומים באירופה, שהיום אלה היהודים שמבצעים פוגרום בשכניהם הפלסטינים, ועוד בגיבוי של שרים וחברי כנסת. איך מסבירים המלצה של שר בכיר בישראל שצה"ל, בבת עינם של יהודי התפוצות, יבצע פשע מלחמה וימחק כפר פלסטיני? (אגב, מומלץ לו לשר האוצר לשקול היטב את המסלול של נסיעותיו הבאות בעולם).
"עזבו שבדרך שבה אתם הולכים, אתם מאבדים את הילדים שלנו", הם אומרים, "אבל אתם עומדים לאבד גם את ארה"ב כולה. אם הנשיאים האמריקאים הבאים לא יוכלו עוד לומר שישראל וארה"ב חולקות ערכים דמוקרטיים משותפים – אתם תישארו לבדכם".
ובאמת, אם הממשלה הזאת הצליחה לאבד את השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, ציוני ימני על מלא־מלא, אנחנו הולכים לאבד את הכל. זה לא רק הרס של מוסדות המדינה והחברה הישראלית – זה חורבן של המשענות החיוניות לקיומנו.
גרעין השמדה עצמית
לא ברור אם ניתן עוד לעצור את החורבן, אבל ההפיכה המשטרית מתקרבת לרגע ההכרעה. המחאה, מרשימה ככל שהיא, לא תספיק כדי לבלום את ריצת האמוק של הממשלה המטורפת הזאת. יש שמעריכים, או נכון יותר מייחלים, שהממשלה הזאת תתפרק מעצמה, מהתנועה התזזיתית של כל חלקיה לכיוונים שכולם גרועים.
אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של הפיכות במדינות לא דמוקרטיות (ולמרבה הצער, אנחנו כפסע מלהיכלל בהגדרה הלא מחמיאה הזאת) – הגוף שמכריע את תוצאות המהפכה הוא הצבא. המקום שבו מתייצב הצבא קובע מי הצד שינצח במהפכה.
אף שרק מיעוט קטן מהחברה הישראלית ממשיך לשרת במילואים, צה"ל עדיין נשען על צבא המילואים, ובעיקר במערך החיוני ביותר שלו: חיל האוויר. מה שמתחולל בשבועיים האחרונים בקבוצות הוואטסאפ של טייסי המילואים, שהם עיקר כוחו של חיל האוויר, מצביע על כך שהם מתקרבים לנקודת שבר.
בין הטייסים אפשר להבחין בשלוש קבוצות, שתיים מהן כבר נוקטות עמדה פעילה. הקבוצה הראשונה היא של סרבנות אפורה, והיא מונה עשרות טייסים שפשוט מודיעים שלא יגיעו לאימון הקרוב או לכוננות המבצעית. הם מנמקים את זה בסיבות אישיות, בלי הצהרות וטקס.
הקבוצה השנייה היא קבוצת המקפיאים. כל טייס מילואים בחיל האוויר רשאי להודיע שהוא מקפיא את הכשירות המבצעית שלו לזמן מה. זה מנגנון שנועד לאפשר לאנשי המילואים להתמסר לעשייה האזרחית שלהם לתקופה מסוימת, שאחריה הם צריכים לעבור מחדש את מבחני הכשירות המבצעית. גם כאן יש כבר עשרות שהודיעו על הקפאה.
הקבוצה השלישית היא קבוצת הטייסים ששוקלת להצהיר באופן גלוי וברור על הפסקת הטיסות שלהם כמחאה על ההפיכה המשטרית. הם עדיין מתלבטים אם לנקוט את הצעד הקשה הזה, אבל המעצר השבוע של עידן שמעוני, טייס מסוק קרב במילואים, עשוי להיות הקטליזטור שלהם.
בישראל אסור לפרסם כמה טייסים יש בחיל האוויר על כל מטוס, אבל אני כן יכול לומר שאם 150 טייסים יפסיקו לטוס – חיל האוויר שלנו לא יהיה מסוגל לצאת למלחמה, בוודאי לא לתקיפה באיראן. "שר הפיתות" יכול להמשיך לקרוא להם אנרכיסטים, אבל ישראל לא יכולה להתקיים בלי חיל אוויר. ככה פשוט.
מה יעשה ראש הממשלה כשייכנס אליו הרמטכ"ל ויגיד לו שחיל האוויר כולו יורד מכשירות למלחמה רחבה או לתקיפה באיראן? כמו שהוא נראה בימים האחרונים, הוא יספר לעצמו שהוא יצליח למנוע מלחמה רחבה, יחכה קצת עם תוכניות התקיפה באיראן, ובינתיים אין איום ממשי על הפריזורה שלו ושל רעייתו.
אבל צעד מחאתי כזה של טייסי חיל האוויר יהיה כמו זריקת אבן למים, שיוצרת אדוות. צה"ל מזמן השנה 66 גדודי מילואים לשמור על קו התפר ועל הביטחון ביהודה ושומרון. איך ייראה הביטחון כשחצי מהגדוד לא יתייצב לקריאה?
ומה שהכי עצוב זה האופן שבו רואים אותנו בטהרן, בביירות ובעזה. היתרון שלנו על הסביבה היה תמיד בסולידריות ובאחדות המטרה, ועכשיו השכונה מסתכלת ורואה אותנו מפורדים, מפוררים, שסועים ונלחמים איש ברעהו. המשטר האיראני יכול להפסיק להשקיע תשומות אדירות בגרעין, ורק להישען לאחור ולצפות בנו. גרעין ההשמדה העצמית כבר נובט בתוכנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]