אז מה יהיה עם הרפורמה? ההערכה המושכלת היא שמדובר באות מתה. זה לא יקרה, ואם זה יקרה, יהיה אסון. נתניהו לא טורח להתייחס ברצינות לקריאתו הרצינית של בני גנץ להפסיק הכל, לסגור את הכנסת ולהתחיל לדבר. השאלה היא מה צריך לעשות אם יישבר וייעתר. להיכנס למו"מ עם נתניהו זה כמו להשקיע אצל ברני מיידוף, אחרי שהתבררה נוכלותו. גנץ כבר השקיע שם, ושקע.
ועדיין, יש כאן מדינה. היא קורסת ברגעים אלה ממש. זרימת הכסף החוצה מתרחשת כל הזמן. המשקיעים כבר על הגדר, חלקם עברו לצד השני. אינטל השעתה השקעה של מיליארדים. בנקי השקעות, קרנות הון סיכון, משקיעים פרטיים, כולם מבינים את המצב ומגיבים אליו כמו שמגיבים בכלכלה: מהר. דולר שיצא, ספק אם יחזור. נתניהו יודע את זה. בדולרים הוא מבין, גם אם הם לא מוסתרים בגרביים.
למה אני חושב שהרפורמה לא תקרה, ואם כן זה יהיה פורמט מרוכך, מאוזן, אחרי הידברות והסכמה? כי הממשלה איבדה את הלגיטימיות שלה. היא שחקה בזמן שיא את האשראי הציבורי בכל החזיתות. היא פגעה במותג "ישראל", שהיה מנצח עד לפני חודשיים, פגיעה אנושה. הכלכלה בקריסה (כל התוספות התקציביות וההבטחות יישארו על הקרח), המצב הביטחוני בקריסה, הזירה הפנימית רותחת, על סף מלחמת אזרחים, יחסי החוץ נסוגו שני עשורים אחורה.
נתניהו יודע שככל שבליץ החקיקה יתקדם בכנסת, כך יואץ גם קצב הקריסה ויגדלו להבות המחאה. הוא יוכל לחלום על הבית הלבן או על הארמון באבו דאבי. יש לו מטוס במיליארד שקל, אבל אין לו לאן לטוס. הם כבר קימבנו סופ"ש בפריז (על חשבוננו) ובקרוב יעשו גם סופ"ש ברומא (כנ"ל), אבל הכסף הגדול לא נמצא שם. ולכן המסקנה היא שנתניהו מת לאקזיט מצד אחד, אבל מת מפחד מצד שני.
אלה האפשרויות: בתרחיש הראשון מושגת איכשהו פשרה, שמרוקנת את הרפורמה מתוכן דיקטטורי. נתניהו יזנק על אפשרות כזו, אם תצוץ. העניין הוא שכרגע הצדדים מבוצרים ונתניהו לא מסוגל לתעצומות הנפש הנדרשות כדי לעצור את בליץ החקיקה לצורך הידברות.
האופציה השנייה היא התקדמות החקיקה והמשך קריסה בכל התחומים, מחאה גוברת ובסופו של דבר פסילה של בג"ץ את האירוע כולו. הערכה: נתניהו לא ייכנס להתנגשות עם בג"ץ. פומבית, יתקוף את ההחלטה בשצף קצף כדי להפיס את מפעילו, יריב לוין. בסתר לבו, יודה לבג"ץ על ההצלה.
האופציה השלישית היא הרעה מכל: הרפורמה עוברת, בג"ץ לא פוסל או פוסל ונתקל בהתעלמות. במקרה כזה, המדינה מתפרקת. זה אמיתי. זה לא איום. אני פחות מוטרד ממלחמת אזרחים, כי אני לא מזהה בצד של יריב לוין ושמחה רוטמן המונים שמוכנים להתאבד על פסקת התגברות (חוץ מביבי ודרעי). אני כן מזהה סרבנות המונית של מילואימניקים ובעקבותיהם סדירים, ירידה מואצת מהארץ, קריסה כלכלית ופירוק המותג "ישראל" בעקבות קריסת המותג "אומת הסטארט־אפ". החדשות הטובות: גם במקרה כזה, לא תהיה רפורמה. כי לא תהיה מדינה.
מה עושה הנשיא הרצוג? מדבר עם כולם. סביב השעון. אין פרצה שהוא לא מנסה להרחיב, אין סדק שמבעדו הוא לא מנסה לחדור. בינתיים, כצפוי, כולם זועמים עליו, אבל הוא רגיל. אם יש מישהו שמסוגל למצוא דרך סבירה לצאת מהפלונטר הזה, הרי שהוא הרצוג. מצד שני, הוא צריך להבין ששום הסכם שישיג עם הצד השמרני, בלי לערב את הצד הדמוקרטי של עם ישראל, לא יחזיק מים.
מה נתניהו רוצה? להיפטר מהמשפט. כי מרוב שהתיקים קורסים, הוא מבועת מהם. בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת (הראשון ב"גלובס", השני ב"ידיעות אחרונות") שני מאמרים פרי עטו של מי שלא היה אף פעם ביביסט, אבל כן מכיר את הליכוד מבפנים. האיש הציע פתרון: חנינה לנתניהו תמורת ביטול הרפורמה. אה, ונתניהו ממשיך למשול כרגיל.
נתן אשל, הקונסיליירי, ידע לספר למקורביו שמאמרים כאלה אמורים להתפרסם, עוד בטרם ראו אור. היום אני יודע שגם הרצוג היה בתמונה. לא, אני לא חושב שהנשיא עומד להעניק חנינה לנתניהו, והדיון הזה מקדים את זמנו, אבל הוא כן מעיד על הלך הרוח, בעיקר בצד של נתניהו.
אשל, כזכור, היה זה שבישר על הרנסנס של נתניהו עם ערביי ישראל עוד בטרם הושק הרומן הלוהט עם מנסור עבאס. בסוף זה השתבש קצת, כשעבאס חתם דווקא עם הצד השני והפך, בן לילה, מתקווה לבנה גדולה לתומך טרור שחור.
עכשיו מקדם אשל את דיל החנינה תמורת רפורמה. הדיל הזה, צריך להדגיש כאן, לא יקרה. זה לא הפריע לאשל לשחרר השבוע עוד בלון ניסוי, כשתהה בקול רם (בקבוצת וואטסאפ) אם גנץ ולפיד יסכימו להצטרף לממשלת נתניהו תמורת פשרה ברפורמה. גם זה, לכאורה, נאמר שלא על דעת הבוס. הבעיה היא שהבוס מתקשה לדעת מהי דעתו ולא תמיד שולט בה בכוחות עצמו.
ואולי זו הצרה הגדולה ביותר שלנו בעת הזו. בנימין נתניהו רחוק ממי שהיה. הוא מנהיג חלש, נרפה, הססן, מבועת ונצור. הוא לא שולט במצב, לא אוחז בהגה ולא מחזיק במושכות. העגלה שעליה כולנו נמצאים מיטלטלת על שפת תהום, וכל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל, להילחם ולנצח.
הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"