הלב התרחב מטובה של הארץ, מנופיה, משירתה, ממשיאי המשואות, מכלות וחתני פרס ישראל וחידון התנ״ך, מהמטס האווירי ומחיילות וחיילי זרועות צה״ל המאחד; מהחלוצים, מהעולים ומדמויות המופת והנוער הנפלא שבקרבנו.
הסנפתי לתוכי כל תמונה, כל נאום ממלכתי מלכד ומחבק, וכל קלישאה של כל פוליטיקאי. הייתי זקוק - כמו רבים מאוד - למנת החמצן הזאת, לקפסולה של 48 שעות של לכידות (גם אם זמנית ומזויפת) ותרבות פוליטית אחרת.
אנחנו חייבים להגיע להסכמות, עבור צור יניב, שביום בר המצווה שלו אמר קדיש על אחיו יגל והלל יניב ז״ל, ועבור הרב ליאו די מאפרת, שאיבד את רעייתו ושתי בנותיו וביקש מעם ישראל דבר אחד: "הניפו את הדגל".
עכשיו זה מתחיל: בנימין נתניהו מתחיל להבין את מגבלות הכוח ואת הנזקים הגדולים לישראל, יריב לוין ושמחה רוטמן מבינים שלא יוכלו לצאת עם תאוותם בידם, ושגם ראש הממשלה הלחיץ ובעל האינטרס מבין מה הוא מקריב ועוד ייאלץ להקריב מעצמו, ממורשתו ומאיתנו ועתידנו למען גחמותיהם.
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מתחילים להבין שממשלת ימין־על־מלא היא בלוף אחד גדול, ושבאופוזיציה הם מצליחים יותר מאשר בתוך שדרות העשייה והאחריות.
החרדים בממשלה, בכנסת ובכלל, מתחילים גם הם להבין ש"האביב הישראלי" חותר להסדרה חדשה לעשרות השנים הבאות. הוא דורש שוויון בנטל, בכלכלה ובשוק העבודה, בשירות למען המדינה, ואם לא בצבא - אז במד"א, בכיבוי אש או בזק"א. כחובה, לא כהתנדבות.
עכשיו זה מתחיל. זה קשור לא רק לדרישה לגנוז את החקיקה שעמה יצאו לדרך, אלא גם בצורך לערוך את אותה פעולה קשה, תובענית וכואבת עד אימה של "נשל הנחש", שבו הנחש מפשיל את עורו בייסורים כדי להתחדש ולשרוד.
עכשיו זה מתחיל. גם בצד השני של האופוזיציה ושל המוחים צריכים להבין שאף אחד לא הולך מכאן לשום מקום ושנצטרך לחיות יחד בכבוד ובהערכה עם הימנים, השמרנים, החרדים והמתנחלים – והם איתנו.
עכשיו כבר כולם מבינים שמפיצי התרעלה, סוכני השנאה והמסיתים מכרסמים בחיינו והם נטל כבד על החברה והמדינה. נצטרך להקיא אותם יחד, משמאל ומימין. החל מ"המנהיגים" שלמעלה, דרך סוכני הביניים ועד ל"חיילים" המוסתים והמרעילים.
ישראל זקוקה לסולחה רבתי, לתיקון, להסדרה, לאמנות מחייבות, לשותפות, לרענון ולימוד מגילת העצמאות, לחוקה, לצמצום הבורות ולהכרת הטוב של האחד בשני - וגם לרפורמה מידתית במערכת המשפט.
מהמשבר העמוק שבתוכו מצויה ישראל, מן התחתית הארורה הזאת, נצטרך לצאת חזקים יותר, מאוחדים יותר, שלמים יותר ומוכנים יותר לאתגרים. זה יהיה ארוך, זה יהיה קשה, יהיו משברים רבים ומחלוקות ומסיתים והסתות ואולי חלילה גם נפגעים, אבל אין לנו שום ברירה אחרת, ואין לנו לאן ללכת מפה.
העם שלנו עבר בהיסטוריה הארוכה שלו משברים קשים ומורכבים, כשלא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא. התמודדנו עם הקשים והמרים שבאויבינו לאורך אלפי שנים, וכעת המשימה שלנו היא להתמודד עם עצמנו, להציג תרבות פוליטית חדשה, רלוונטית, חומלת ומחברת מכל העברים.
50 שנה חלפו, ורק כעת, בכינוס של העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שהוקדש להפלת המטוס, עלה על הבמה גבר מבוגר, בעשור התשיעי של חייו, הוא סא"ל זמר עצמו, ובפעם הראשונה הרים את המסך מעל אחת הפרשיות הטראומטיות של חיל האוויר.
המטוס הלובי חדר בשוגג לשטח ישראל בתנאי מזג אוויר קיצוניים. טייסי הפאנטום שהוזנקו לעברו ניסו ליצור קשר עין, אולם חלונותיו היו מוגפים, צרורות הירי לאזהרה לא הועילו – ואז הגיעה הפקודה של מפקד חיל האוויר – להפיל את המטוס.
השבוע שמעתי את הרמטכ"ל הרצי הלוי זועק - במגבלות של לובשי המדים - לשמר את ערך "צבא העם" ולא להעניק פטור גורף לחרדים החל מגיל 23.
זו נראית כניעה לחרדים, העמקת אי־השוויון, שלא ניתן לאזן אותו בתשלום למשרתים בצבא. מדובר במי יחיה ומי ימות, מי ייפצע ומי ישרוד, מי מגן ויגן על המדינה הזאת ועל אזרחיה. לא קל ולא פשוט, אבל הכרחי. המודל הנכון הוא שירות אזרחי לשנתיים לכל בן ובת 18 בצבא, במשטרה, במד"א, בזק"א, בכיבוי אש, בחינוך, ברפואה וברווחה וגם בעמותות החסד החרדיות.
וכעת יש לי הצעה לראש הממשלה נתניהו ולשר החוץ אלי כהן: מנו את העיתונאית המוכשרת ליטל שמש מערוץ 14 לתפקיד הקונסולית הכללית בניו יורק. ליטל מוכשרת מאוד, האנגלית בפיה שוטפת ומרשימה, ציונית דגולה, לא מתלהמת ולא נסחפת לביבים, היא מכירה היטב את ארה"ב וגם למדה תואר שני ביהדות ארה"ב.
היא מסקרת את אמריקה ככתבת מדינית כבר עשור, מבינה היטב בהסברה, פועלת בהסברה בקמפוסים בארה"ב ומשמשת כקצינת ההסברה באנגלית של פיקוד העורף בחירום עם עשרות ימי מילואים בשנה. היא תעשה עבודה מצוינת.
שמש מחזיקה בדעות ימניות ומצליחה לבטא ולתווך אותן במתינות ובאופן נכון ולא מאיים. היא חיית הסברה, וזהו בעצם תפקיד הקונסול בניו יורק: הסברה, תקשורת, קהילה יהודית, קמפוסים ואוונגליסטים תומכי ישראל.
ועוד דבר: הדור הצעיר בפדרציה היהודית בניו יורק הולך קצת לאיבוד ואינו צועד בעקבות ההורים והסבים. קונסולית כללית כליטל שמש תדע לחבר אותם, לרתק אותם ולהביא אותם יותר ויותר למעורבות.
ענת, מומחית ברפואה אינטראקטיבית ובאורח חיים מאוזן, יועצת ומנחת קורסים בשטח "התודעה המזינה", חיברה אותי למפעל חיי - לגוף האדם המורכב, המשוכלל והממוחשב, פאר הבריאה.
ואז הבנתי שאני לא דואג לו ולא מנהל אותי כפי שאני מנהל את העסק שלי, שאינני פועל על פי הוראות היצרן ואינני משרת כראוי את "הפועלים" המופקדים על מערכות הגוף שלי. אני אומנם רק במפגש החמישי, אבל אם בשהות האחרונה שלי במלון באילת הנחתי על הצלחת סלט ירקות רענן עם לימון, שמן זית וכף של טחינה גולמית, עם קצת גבינה ויוגורט – אז זה לא אני, זה מישהו אחר.
ענת מלמדת אותי לדבר אמת עם עצמי, להבין שאסור לי לשקר לעצמי, שמותר לי לאכול הכל, אבל אני צריך לדעת מה ההבדל בין מזון (שהוא גם דברים מזינים לגוף וגם דברים מזינים לנפש כמו מוזיקה, ירוק וטבע וספרים), לבין "אוכל", שהוא פחות מועיל ויותר מזיק. לא האמנתי שאני שם, אבל אני שם ואמשיך לדווח לכם. בינתיים, אני קורא את הספר שפרסמה בהוצאת ידיעות אחרונות בשם "לא משמינים מאוכל". ממליץ.
אני אוכל עכשיו הרבה ירקות, גרגירי חומוס, נבטים, אדממה, בשר, עוף ודגים, והאמת – די מבסוט. פה ושם מזייף, אבל במודע. התחלתי גם להאזין לפודקסטים על ההליכון. כן, זה אני. ואם אתם רוצים לנסות, חפשו בגוגל וברשתות את ענת ענבר, ואל תשכחו לדווח לי למייל על החוויה והתוצאה.
ממשלות ישראל לדורותיהן מתנכלות לעיר אילת, השער הדרומי של מדינת ישראל. בעבר נתניהו הוביל את סגירת שדה התעופה, שהיה התחנה המרכזית של העיר, הבטיח הרים וגבעות – לא קרה כלום. ואף אחד לא מדבר על רכבות נוסעים ומטען, אף אחד לא מתקצב את הרחבת הכביש העמוס, שכל נסיעה בו משולה להימור בקזינו. מדינת ישראל מתנכלת לחלוציה בדרום המדינה.
ראש העירייה אלי לנקרי נכנס לתפקיד לא מזמן. הוא עושה מאמצים גדולים, זועק את זעקתה של העיר הדרומית והאסטרטגית שלנו, אבל בירושלים אין שומעים. חבל. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף