נתנו לו, לערן, שתי הוראות פשוטות. הראשונה: “אל תגיד לה מי שלח אותך. אם היא שואלת, זה כדי להכשיל. כשהיא עונה לטלפון תגיד ‘אני רוצה לקנות דגים' וזהו, היא כבר תכווין משם". ההוראה השנייה שנתנו לו הייתה קצת יותר מורכבת: “תזכור את כל התאריכים שאתה יכול. ימי ההולדת של ההורים שלך, היום שבו נפצעת במלחמה, התאריך שהכרת את ההיא, כמה שיותר".
הוא שתה מהבירה והביט בהם בחיוך סלחני כזה, הרי אם זו לא הייתה הבירה הרביעית או החמישית שלו, לבטח היה לועג לאתי, אשתו של עמוס, חבר שלו, על שפתחה מולו את הנושא בכלל. שנים היא כבר הולכת לכל מיני קוראות בקלפים, פותחות בקפה, מסדרות כוכבים, שותות אלמוגים. עמוס לא אומר לה מילה על זה, הוא כנוע והיא גם מרוויחה הרבה יותר ממנו, אז איזו זכות יש לו? אבל בהפסקות הצהריים בעבודה מקלל את האמ־אמא של כל הגזלנים שמנהלים את אשתו ואת ביתו, וגם גובים על זה 400 שקל לפגישה. לא פעם מצא עמוס עין של דג עטופה בנייר כסף בתוך הצנצנת של הקפה, כשכמעט הקיא ושאל לפשר הדבר, ענתה לו אשתו: “לא ראית איך הסתכלה אחותך על הבית שלנו? ומה אמר בעלה? מאיפה הכסף לעשות בריקים בקיר? אני מקדימה תרופה למכה, שלא יפתחו עלינו עין". פעם גם לא נתנה לו לגעת בה שלושה חודשים שלמים, התקלחה יומיום בים ואמרה שהיא עוברת תהליך של טיהור כי הקלפים אמרו שהטומאה שוחה לה בוורידים, ולמה זה? כי פעם אחת חזרו שיכורים מאיזו בר מצווה והוא בא אליה, בימים ההם בחודש.
לא פעם שאל אותו ערן: “למה אתה לא שם לזה סוף? תגיד לה שזה או אתה או חבורת המכשפים הזו". עמוס צחק: “זה מה יש, אחי, כשתתחתן, תבין".
אתי ממשיכה ללחוץ: “ערן, הבנת אותי? אתה לא אומר לה ששלחתי אותך! היא הכי טובה בשוק, ואם היא תדע, הלך עליי, שלא תעשה לי פולסא דנורא או משהו כזה".
ככה היא רוצה לקוות לפחות. אתי פותחת עוד בירה ועל הדרך מדליקה נר לאחד הצדיקים, שיהיה, זה אף פעם לא מזיק.
למחרת עומד ערן תחת בניינה של אותה הקוראת בקפה. פעמיים כבר שב אל הרכב שלו, כועס על עצמו שהגיע למצב הזה בכלל, אבל בפעם השלישית שלחה לו אתי: “סמוך עליי, מקסימום, חוויה".
התרעות פיקוד העורף