כה מוזר שכאשר קוברים נשים, קשישים, נערים או ילדים שנרצחו באכזריות מזמרים בפאתוס "אל מלא רחמים". מי שמנסה לעקוב בשנים האחרונות אחרי מספר הנרצחים במגזר היהודי והערבי מתבלבל - איך יכול להיות שזה קורה, איך יכול להיות שלא מצליחים לעצור את המכה הזו?
תוסיפו לזה את תאונות הדרכים, שבהן נהרגים מדי שנה מאות ילדים, נשים, גברים, צעירים וקשישים. את הילדים שנשכחים במכוניות ומתים בעינויי תופת, את הילדים הטובעים בגיגיות, בבריכות, בג'קוזי ואת אלו שטובעים בים האכזר, את ההרוגים בתאונות עבודה נוראיות. "אל מלא רחמים" מסלסל הרב בקול בוכים וכולם מזילים דמעות ונושאים עיניהם השמיימה ושואלים "למה, ריבונו של עוילם, למה?".
העם היושב בציון החליט לתת את השלטון בבחירות דמוקרטיות לקואליציית "ימין ימין" כדי שתעשה סדר במדינה, תוכיח משילות, תחזק את הביטחון האישי של האזרחים, תוריד את יוקר המחיה, תשפר את תנאי החיים של השכבות החלשות - בכל הפרמטרים הללו הממשלה כושלת.
כמעט מדי יום יוצאים המונים לרחובות. חוסמים כבישים, זועקים בזעם נגד עוולות. בני הקהילה האתיופית טוענים לגזענות, המתנחלים דורשים להפעיל יותר כוח, הרבה יותר כוח, נגד התושבים הערבים בשטחים הכבושים. ערביי ישראל מפגינים נגד קיפוח ואפליה ומניעת תקציבים שהוסכם שיינתנו להם. מאות אלפים מפגינים מדי שבוע במחאה על הניסיון לבצע הפיכה משטרית, המשטרה מאבדת שליטה, חלק מהמוחים חוטפים מכות רצח משוטרים אלימים שמכתימים את המשטרה כולה.
בכירים במערכת הביטחון, שעד לא מכבר שמם נישא בהערצה בפיהם של תושבי ישראל, שהביעו תמיכה במחאה, הפכו באמצעות מכונת תעמולה רעילה ל"שמאלנים, בוגדים, אנרכיסטים, מורדים". שרים בכירים בממשלת הימין־ימין קוראים באמצעי התקשורת לעצור אותם ולשלוח אותם לבתי סוהר, שיינמקו שם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו רואה את המראות, שומע את הקולות. הוא מתמוגג כשמכנים אותו "אבי האומה" והמנהיג הגדול ביותר שקם לעם היהודי. מירי רגב שרת התחבורה כינתה אותו "הקטר" ואת רעייתו שרה "מקור האנרגיה". אף אחד לא הסביר לה שהקטר ירד מהפסים ושהאנרגיה רעילה. בקצב האירועים והפיגועים שמשתוללים פה, מישהו שם למעלה יצטרך להחליט החלטה קשה אם להוציא "אזהרת מסע" לאזרחי ישראל, שלא ייכנסו לתחומי השטחים הכבושים.
בצד השני של המפה הפוליטית, המוביל בסקרים הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שמשתלב יפה בתככים ובקומבינות הפוליטיות, מנהל מגעים עם ראשי הציבור החרדי כדי לנסות להגיע בעזרתם לעמדת ראש הממשלה, שאליה הוא נכסף. גנץ, המוביל בסקרים, יצא להתחזק אצל הרב מאיר צבי ברגמן, אחד מאלו המוגדרים "גדול הדור". גנץ ישב מכווץ וקשוב, ניכר בו שהמעמד מרגש אותו, וברגע השיא, אחרי שהובהר לו מה מצפים ממנו, הוא זכה להבטחה מגדול הדור שאם יעשה את הנדרש - "יש לך הזדמנות להשיג עולם הבא". מומחה לענייני פרשנות דברי רבנים גדולי הדור אמר לי שבאמירה הזו יש רמיזה לפרוטקשן: "אם תיענה לדרישותינו, תזכה לגן עדן, ואם לא, תגיע לגיהינום".
אני הייתי הכי צעיר בין חברי הפרלמנט ונחשבתי הכי שמאלני, וזו הסיבה לכך שהושיבו אותי משמאלו של רחבעם "גנדי" זאבי. מימינו של גנדי ישבו הטייס אורי ירום ומימינו השחקן חיים טופול, שהיה סופר־ימין־ימין.
היו ויכוחים סוערים, היה איסור חמור על ניבולי פה. אורי ליפשיץ ובועז אפלבאום היו מנהלים קרבות, ויכוחים בטונים גבוהים עם אורי דן וגנדי. רפי איתן, השר של הגימלאים, היה נותן ניתוחים ארוכים מלאי עובדות היסטוריות. שמואל (סאמק) ינאי מפקד הפלי"ם, יוסי הראל מפקד האקסודוס וג'יבלי הקטן מיחידה 101 ועוד רבים וטובים היו יושבים ושרים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וחוזרים להתכסח (סליחה מכל חברי הפרלמנט המכובדים שלא הזכרתי את שמותיהם).
נזכרתי השבוע בפרלמנט בעת שניגשה אליי בנמל תל אביב גברת קשישה שנעזרה בהליכון. היא זרקה לי חיוך ממזרי ושאלה אם אני מזהה אותה. לא זיהיתי. "בלה עינב", אמרה לי. נזכרתי. בלה הייתה אשתו של מולי עינב, איש עסקים ואיש כוחות הביטחון שהיה הקשר של ספינת המעפילים אקסודוס. מולי עינב ואחיו עזריאל היו דמויות מיתולוגיות בהיסטוריה הישראלית. בלה עינב סיפרה לי שהיא בת 93 והיא זוכרת שהייתי השובב הכי צעיר בפרלמנט בנדר ובחבורה שישבה מדי פעם בכפר הנופש של רפי נלסון בטאבה, דרומית לאילת. הייתה שיחה כיפית.
לא חלפו 60 שניות מהרגע שהלכה ונעצר כמה מטרים ממני רוכב אופניים. "אתה זהבי?", שאל בצעקה בטון לא סימפטי. הנהנתי בראש. "יא בן זונה מניאק שמאלני, בוגד, אנרכיסט", צעק בקול היסטרי ונמלט עם האופניים.
ואלה הם חיינו בזמן האחרון...
ואלה הם חיינו בזמן האחרון...
אם דיברנו על "שיר חזק", היה עוד משהו חזק שקלטתי וליווה אותי במחשבות השבוע, איור של אורי אינקס בעקבות האירוע שבו שוטר חנק הייטקיסט שהשתתף במחאה. איור חזק וכואב.
התרעות פיקוד העורף