מדינת ישראל נעה השנה בין המאניה של "לחם חביתה" לדפרסיה של "ילד מטרייה" | דרור רפאל

"ילד מטרייה" הוא אחד השירים המיוחדים והפופולריים שהגיחו בסוף השנה. עטרה אוריה, הזמרת והמלחינה, כנראה תזכה בתואר יוצרת, הפתעה או פריצת השנה. מדובר ב"שיר מכתב" קורע לב, שהצליח לאחד עם שהולך ומתפלג. אם אתם בעד הרפורמה או נגדה, כולם מחבקים ילד אחד קטן שכאשר הדמעות שלו זולגות, הוא פותח מטרייה ומבקש מאלוהים שייקח אותו מכאן.

זה שיר עצוב ונעים, שמתאר מצב של חוסר אונים. הילד יושב בכיתה וכולם מציקים לו. שוברים לו את המשקפיים. "את הקלמר שלו רוקנו לשירותים". לועגים לו ללא הרף. כל הפסקה היא סיוט. כל תחילת שנה גיהינום. בסוף היום מחכים לו כדי להפיל אותו לרצפה. הילדים לא מסוגלים לסבול אותו, אך הוא מכיל אותם. אין לו כלים להתמודד עם חברה בריונית ועוינת. הוא מתעלם, מנער את האבק מבגדיו, נעמד וממשיך ביומו. כשצוחקים עליו, הוא צוחק איתם. ויום אחד הוא פשוט לא בא. נעלם.

השיר מתמקד בילד בודד שהפך לשק חבטות כיתתי. השיר נעדר עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. אין שם הורים ולא מורים. הדבר היחידי שהמורה עושה, הוא להושיב את הילד ליד ילדה אחרת, גם היא בודדה. אין אנשים טובים בשיר, חוץ מהזמרת עצמה. לא מוזכר בו אף מבוגר אחראי שנוטל אחריות.

זה שיר חסר רחמים, ובמובן הזה הוא גם קיטשי. הוא מתמקד רק באומללות של הילד, שחי בוואקום. הוא נטול קונטקסט או הסבר למצב המייאש. אין בו מורכבות, רק אומללות. בניגוד ל"נמס בגשם" למשל, שם ההורים מתנכרים לילד, מסלקים אותו מהבית כי "לא ביקשנו עוף מוזר", וכל זה כי הילד יצא מהארון והפך דחוי. הנער מנסה ליצור קשר עם הבית. שוטרים אוספים אותו מהרחוב. יש עולם סביבו. עולם רע, לא מכיל, מתנכר, אבל עולם קיים.

זה מצב צבירה שמאוד אהוב על ישראלים - כולם נהנים להציג את עצמם כמסכנים, סובלים ובודדים. "אבא, תרחם", אנחנו קוראים. או "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". אבל למה בעצם? מה עם להישען על עצמך, על המשפחה, על חברים קרובים או אפילו על המדינה?

להיות קורבן זו בחירה. זו נקודת מוצא אישית, אבל זו גם פסיכוזה לא מטופלת ברמה הלאומית. כל בשלן, זמר או קופץ נינג'ה חייב לספר שהיה אומלל ודחוי ושהגיע מאשפתות. הוא צריך להראות דרך, לפרט את כל מסלול המכשולים, עד שהגיע לאולפן לבשל ממולאים.

בשנת 2001 השיר הבולט ביותר היה "דרכנו" (במקור של דני בסן מ־1989) שליווה את סדרת הטלוויזיה "הבורגנים" ומוכר יותר כתפילה מייבבת "לא קלה היא, לא קלה דרכנו". הוא חודש כביקורת צינית של יוצרי הסדרה על ההתמסכנות של דור בורגני שנהנה לבכות, אך הפך להמנון של המדינה בעקבות גל הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. ישראלים נהנו לפזם אותו בתחושה מדכאת של אנחנו מוכים וחבולים, וכנראה שאין לא ברירה ולא מוצא.