בדיון בבג"ץ נחצו קווים אדומים באופן שבו מדברים פוליטיקאים כלפי שופטים עליונים, באופן ובמילים שאותם נקט ח"כ שמחה רוטמן, אחד האנשים שגורם נזק עצום לישראל, לחברה ולדמוקרטיה. באופן שבו התפרעה ח"כ טלי גוטליב בבית המשפט העליון כתגרנית בשוק ובעיקר בניסיון של עו"ד אילן בומבך – בא כוחה של ממשלת ישראל - לשנמך את מעמדה של מגילת העצמאות כשתיאר אותה כמסמך שנכתב בחופזה על ידי 37 אנשים שלא הוסמכו. זה היה אירוע קשה ומורכב לצפייה ומרתק מאידך. זה היה מפגש כואב בין מגיני הדמוקרטיה הישראלית למבקשים להחריבה.
לישראל בת ה־75 אין חוקה, אין תפיסת ביטחון כתובה, אין גבולות מוסכמים ואין מורשת פוליטית ותיקה. יש לנו רק התנ"ך ומגילת העצמאות. המצפן והמצפון. את אלה לא ניתן לאיש ליטול מידנו. לא ניתן לשנמך ולהפחית בערכם כדי לממש מאוויים פוליטיים, הזויים ומשיחיים. 64 מנדטים הם הישג פוליטי זמני, הם אינם רישיון להרוג חברה ולשנות מדינה, משטר ותרבות.
המשך ישיר לבית הכנסת הפועל אצלנו בימים הנוראים, לעובדה שבניגוד לעבר, חתונות בקיבוץ נערכות עם רב (הייתה לי הזכות בחתונתי ב־1988 להתעקש על כך ולהיות הראשון ופורץ הדרך) ולתהליכים נוספים המלמדים אותי ואותנו עד כמה גדול, רחב ומגוון הוא הציבור הישראלי המחפש לא רק קהילה, מורשת, מסורת ומשמעות, אלא את ו' החיבור בין יהודית ודמוקרטית. והמחנה הגדול הזה של דתיים וחילונים, עירוניים וקיבוצניקים, ספרדים ואשכנזים, הוא שראוי שיוביל את החברה הישראלית.
ברשתות הטלוויזיה כבר משדרים קדימונים לסדרות ולתוכניות במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, עוד מעט נחזור אל ההפתעה, אל הכישלון, אל המחדל הגדול, אל זעקות השבר ממעוזי התעלה, אל המטוסים שלנו שהופלו כמו זבובים בסיני ובגולן, אל השכול ואל הלקחים. וזה מגיע בזמן הנכון. ישראל במשבר פוליטי, ערכי וחברתי עמוק, וכשמעלינו שוב ענני מלחמה ורוח של אבק שריפה. ואני אומר לכם שאנחנו צריכים למצוא דרך לגבור על מנהיגינו ולהראות להם את הדרך ואת הכיוון. כרגע, אין לנו נהג ליד ההגאים. אנחנו חייבים לעצור את הטירוף.
עלינו לא רק להאמין שיום יבוא, אלא להביא את היום. כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו, כי אנחנו באמת "אחים", גם אם לא מסכימים בכל, כי יש לנו שפה ותרבות, מורשת ויעדים, כי יש לנו כאן ילדים ונכדים וקברים של סבא וסבתא ואמא ואבא שבאו מארץ רחוקה ובנו את המדינה הזו.
כי יש לנו צה"ל, שאנחנו כל כך אוהבים ומעריכים וגם זוכרים שהוא, עם המפקדים והלוחמים שחירפו נפשם לפני 50 שנה ובעוז רוח ובהקרבה, הציל את ישראל מ"חורבן בית שלישי", שאליו הביאו אותנו הפוליטיקאים. כי אנחנו באמת סטארט־אפ עולמי נפלא שהעולם מקנא בו מאוד, וכי אנחנו מתמודדים כעת עם פצעי הבגרות שלנו, כי אין לנו שום משענת למעט אנו עצמנו וארה"ב ואחינו בתפוצות.
אנחנו חייבים להציל את עצמנו מידי הפוליטיקאים שאיבדו כיוון ורסן, פילגו, שיסעו ונתנו לקיצונים להשתלט על המדינה. אני אופטימי ומאמין שנדע לחיות כאן יחד, גם עם החרדים וגם עם הערבים. יש בינינו הרבה יותר משותף מאשר מפריד. וחוץ מזה, איזו ברירה בדיוק יש לנו או להם? אנה נלך? אני חש ומאמין ומקווה שנצא מהמשבר הזה חזקים יותר, מאוחדים יותר ושנסתער יחד על המשך בניית היצירה המפוארת שנקראת מדינת ישראל, זה ייקח אולי עוד קצת זמן – אבל זה יקרה.
בייאושי, הזעקתי את תום וכפיר, שני צעירי הייטק, בוגרי 8200 מהדירה הסמוכה, והם מיד שאלו אותי מדוע לא הורדתי את האפליקציה? איזו אפליקציה? שאלתי "של התמי־4" השיבו. הכל דרך האפליקציה. תוך 15 דקות, בעזרת הענן, הווייפיי והאפליקציה, הם חילצו לי כוס מים רותחים, ואני חשבתי על הדור של ילדיי ונכדיי ועל המפגש העתידי שלהם עם הטכנולוגיה. אני לא הייתי מסתדר. אני כבר כעת לא מסתדר.
זה היה חשוב, כי אני מנסה כל הזמן לשחזר את הריחות ולחפש את האווירה של ערב ראש השנה בשכונת ילדותי וזה נעשה לא פשוט: האווירה בבית הכנסת "אוהל מועד", המאכלים של סבתא שפיקה ז"ל, דוכני העץ על המדרכות עם איגרות הברכה הנוצצות לשנה החדשה, עם דמותו של משה דיין שהייתה פופולרית עד 1973 ואחר כך אלו הם החייל והחיילת והנצנצים, הקולות של הגבאים שזועקים לפנות בוקר "סליחות" וקוראים להגיע לבתי הכנסת. כל אלו שייכים לעבר. נותרו רק הזיכרונות והגעגועים.
עשינו שם כל המשפחה, הילדים והנכדים, ארבעה ימים מהנים מאוד. לא היה קל לתזמן את כולם, זו עסוקה, זה התחיל תפקיד חדש, ולזו יש עומס בעבודה לקראת החגים, אבל נתתי פקודה, וכולם התייצבו, ואני לגמתי אוויר פסגות מאושר, שמח וגאה במפעל חיי להתברך.
בסוף מי אנחנו ומה אנחנו? קיבלנו במתנה אורך חיים עם תאריך תפוגה, משפחה, קומץ חברים ואפשרות לשמור על שמנו הטוב ולעשות איתו דברים מועילים וטובים. שתבוא עלינו שנה טובה, רגועה, משעממת מקודמתה, ושהיושב במרומים יאיר דרכנו להצילנו מידינו במהרה. שנה טובה ושבת שלום.
התרעות פיקוד העורף