כאן ביתי

לפני תשע שנים בערך, בהחלטה של רגע, רכשתי כרטיס בכיוון אחד לתאילנד. מניחה שגם כתבתי לכם על זה תוך כדי, זו לבטח הייתה כתיבת בוסר, אני מתביישת לפשפש בקבצים ולמצוא את זה. אני לא זוכרת בדיוק באיזה אי זה היה, נדמה לי שבפוקט ואם לא - קוסמוי, אחד מההומים יותר.

באחד הערבים שוטטתי לבדי ברחוב הראשי, זה שבבוקר גודשים אותו רוכלים עם צעצועים שאף אחד לא צריך וחנויות קטנות של פוט מסאז', ובערב הופך להיות אחר לגמרי - מועדוני לילה, נשים שמציעות את מרכולתן ומועדוני זימה הארד־קור - תחשבו על העניין הכי זימתי שעולה לכם בראש, יופי, עכשיו תכפילו בשלוש. כאלו מועדונים. לאחד מהם אפילו שילמתי 1,000 באט (100 שקל), מחיר שנחשב מ־א־ו־ד גבוה למועדוני לילה שם, וקיבלתי מופע בהתאם. כמובן שבתוך עשר דקות עלתה בי הבחילה אחרי שראיתי מה נשים עושות על הבמה כדי לבדר תיירים סינים ובריטים שיכורים וברברים, כך שעזבתי את המשקה שלי וברחתי משם.

נכנסתי לאחד ממועדוני הלילה המערביים יותר. מבחוץ שמעתי אפילו כמה שירים מוכרים, כך שידעתי מה אני הולכת לקבל, ואחרי הזוועה של המועדון הקודם, התנחמתי בזה - מה כבר יהיה גרוע כל כך?

רקדנו יחד, מדי פעם סימן לי בעיניו על האיש המוזר שרקד לבדו, אמריקאי כזה, לבוש בגדים זוהרים, רוקד בתנועות מוזרות ונמצא בעולמו. צחקתי. כשראה האמריקאי שאנחנו צוחקים, צחק איתנו וסובב אותי, מניחה שהיה גיי, חיבבתי אותו. המשכתי לרקוד עם הבחור, התקרבנו קצת יותר, נצמדנו לפרקים ושוב התרחקתי.

כשסיימתי לשתות, לקח ממני את הכוס והלך לקנות לי עוד אחת, האמריקאי סימן לי בעיניו ללכת אחריו, בהתחלה לא הבנתי, אז האמריקאי הצביע על הכוס שלו ואחר כך בשתי אצבעות על שתי עיניו - סימן של “תיזהרי". הלכתי אחרי הבחור החדש, כשהברמנית הגישה לו את הוויסקי שהזמין לי, לקחתי את המשקה מידיה, הוא הופתע כשראה אותי אבל קיבל את זה ושילם לה.

פתאום, והאמינו לי שאין פה שום הקצנה, הרים את ידו כמו רוצה לסטור לי, הלכתי אחורה. ראיתי את האמריקאי בצד, הוא רקד בצמוד לאפרו־אמריקאי אחד.

הבחור עשה לי סימן של “חכי חכי, אני תכף חוזר", הניח את בקבוק הקולה שלו על הבר והלך, בטח לחפש את החבר שלו. כשראיתי שהפנה את גבו אליי, ברחתי משם. “ביי, גורג'ס", נופף לי האמריקאי, במקום לשלוח לי אוניית מלחמה. ירדתי במדרגות ונכנסתי אל הטוקטוק הראשון שראיתי. מסרתי לנהג את שם המלון והנחתי בידו 150 באט, ורק שיביא אותי לשם מהר. נכנסתי למלון, נעלתי את הדלת ובמשך כל הלילה לא נרדמתי.

השנאה אלינו היא מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, זה קרב אבוד מראש, מניחה שגם אתם נתקלתם במשפט ההוא שרץ באינטרנט, “העולם מכחיש שהיו יהודים בארץ ישראל לפני 48', אבל חוגגים את הולדתו של ישו בארץ ישראל, לפני אלפיים שנה". זה לא ייחודי רק לנצרות או לאסלאם, זו שנאה קולקטיבית שקל להתבשם בה, להיאחז בה ולהירשם לחוגים שהיא מציעה.

הרי מה הכי קל לשנוא? אדם מצליח, חכם יותר ממך, שקיבל קלפים פחות טובים, אבל שם אותך ללעג אחרי שני סיבובי משחק. כאלו אנחנו, ואני שמחה על כך, אנחנו עדיין מחלקים ברושורים שמבקשים מהעזתים להתפנות, אנחנו עדיין נמנעים מפגיעה בחסרי ישע, אנחנו עדיין מרגישים צורך להגיד לעולם כמה חבולים אנחנו, אף על פי שנרצחו תינוקות שמספיק גם חצי סדין כדי לעטוף את גופותיהם, ואנחנו עדיין מתקיימים אף שמנסים להחריב אותנו שוב ושוב ושוב.

לפני כמה ימים טיילתי לבדי בשוק הכרמל. עצרתי באיזה דוכן שמוכר שרשראות מגולדפילד ורכשתי לי שרשרת מגן דוד יפה כזו, ענדתי אותה על צווארי, שילמתי לרוכל (שנשבע שבקניון היא עולה 300 שקל והוא מוכר לי אותה ב־40 רק בגלל התקופה וחשוב שכולנו נישאר מאוחדים), והלכתי איתה בגאווה בין סמטאות השוק. אין לי הרבה אומץ כמו פעם, אבל כל עוד אני בארצי מולדתי, מוטב לי ולנו שנבטח במה שהקמנו פה (וקצת נשפצר אותו), ולא נפחד מכלום, כי בזכות אנחנו חיים פה ולא בחסד. בעולם, אין לנו כל חסד.