סיוט, בעזרת השם | נתן זהבי

1. באחד מימי תחילת החודש אני מתעורר משנת לילה טרופה ומרגיש חלש במידה מדאיגה. מהאף יש לי נזילה של ג'יפה בלתי ניתנת לעצירה, מהגרון יוצאת לי ליחה מגעילה בכמויות מסחריות. אחרי תקופה ארוכה שבה לא ניצלתי את העובדה שאני נושא כרטיס פלטינה של קופת חולים כללית, החלטתי לצלצל ולבקש תור לרופאת המשפחה.

המענה הטלפוני מעלה לי את הסעיף, יש סקירה טלפונית מקיפה על כל שירותי הקופה, ואני רק רוצה מענה אנושי שיקבע לי תור דחוף לרופאת המשפחה לפני שאני מתפגר. העניין עם הטלפון לא מסתדר, אז אני הולך לקופה, לוקח מספר לתור המשתרך לשיחה עם אחת העובדות מאחורי הדלפק. אני ממתין, סובל ונוזל. מדי כמה דקות הולך לרקוק בשירותים, חוזר לתור וברגע של חוצפה ישראלית אני שואל את אחת העובדות החביבות אם אפשר להיכנס לד"ר ס'.

“אני מרגיש נורא ואיום", אני לוחש לה. הממתינים בתור משמיעים רטינות בנוסח “הסלב עוקף את התור... חוצפה". הפקידה שולחת אותי לחדר האחיות. אני מסביר לאח החביב בחדר האחיות שמצבי על הפנים. “בדקת קורונה?", הוא שואל, אני משיב לו בשלילה, והוא שולח אותי חזרה לקומה הראשונה לקנות ערכת בדיקת קורונה ולחזור אליו.

אני יורד לבית המרקחת, לוקח תור וממתין. בא לי למות. אני שונא תורים בקופת חולים. מול שלושת הרוקחים ישנם לקוחות שקונים כמויות של תרופות ונראה שתורי לא יגיע לעולם. הרוקח קולט אותי עומד עצבני, משחרר שיעולים וקולות תרועה מהאף ומהחיך. “למה אתה עצבני?", הוא שואל בחיוך מתוק. “אני צריך ערכה לבדיקת קורונה ולחזור לחדר האחיות", אני משיב לו בתחינה. הוא גוזל ממני 45 שקלים וברקע נשמעים הקולות המוכרים לי על פרוטקציה לסלב.

חוזר לקומה הראשונה ומחכה בתור שמישהו ייצא מחדר האחיות. גברת עם סלים מלאי תרופות יוצאת. אני נכנס ומסביר לאלו שמתלוננים שהייתי קודם והלכתי להביא משהו מבית המרקחת. האח החביב עושה לי בדיקת קורונה, ואחרי כמה שניות מודיע לי שיש לי קורונה. אני חוטף ייאוש, יוצא למסדרון ורואה את רופאת המשפחה שלי חולפת מולי. “דוקטור, דוקטור", אני קורא לה, “אני מרגיש שאני הולך למות. תוכלי לקבל אותי לכמה דקות ולומר לי מה לעשות?".

לד"ר ס' יש חיוך שובה לב. בזמן שהיא צועדת ואני אחריה, היא אומרת לי שזה יום עמוס לעייפה ושמחר, כלומר ביום שישי, יש פחות עומס ושאבוא מחר. אמרה וסגרה עניין. "תבוא מחר" זה אומר קח מונית הביתה, קח מונית מחר לקופת חולים, תמתין שוב בתור האינסופי ובמשך 24 שעות לא תיקח תרופות שעשויות להקל עליך, כי לד"ר ס' יש עומס ביום חמישי.

יורד מיואש לרחוב, מזמין מונית מ"מוניות איכילוב". הגורל המר מתעלל בי והנהג שמגיע הוא נודניק בלתי נלאה. “מה קורה, הכל טוב?", הוא שואל. “הכל חרא", אני עונה ועוד לפני שיתחיל בסדרת שאלות או אמירות פוליטיות על איך לדעתו אפשר לפתור את המצב, אני מודיע לו שאני חולה ושלא יבלבל לי את המוח ושיסגור את הרדיו, כי אני לא מסוגל במצבי לשמוע את השדרן שופר.

לוקח בערך 20 שניות עד שהנהג שואל אותי למה אני לא מופיע יותר בערוץ 13 ולמה אני לא חוזר ל־103FM ולמה לא מוחקים את עזה מהמפה. הראש מתפוצץ לי. אני מבקש ממנו להביא אותי ליעד בלי לדבר, כי אני חולה. על המזל החרא שלי רחוב ארלוזורוב פקוק. הנסיעה נמשכת, הראש מתפוצץ לי, נגמרו לי המגבונים לאף, אסור לעשן במונית, בא לי למות.

2. בצר לי אני פונה לשכני שוקי, שהוא מומחה בכל הקשור לענייני רפואה. הוא מרגיע אותי ואומר שהוא ידאג לי. בתוך זמן קצר מתקשרת אליי אילנה ממרפאת סאלוס, ואומרת לי שאח מטעמם בדרכו אליי לקחת לי דגימות דם ולהביא לי מכשיר לאינהלציה שיקל עליי. האח מגיע, מראה לי איך לעשות אינהלציה ויוצא עם המבחנות שבהן הדם שנשאב ממני למעבדה באיכילוב. הכל נעשה במקצוענות, בנימוס, ביעילות. תודה רבה, סאלוס, החזרתם לי את האמון שלא כל שירותי הבריאות הם דרעק'ס.

עברו כשבועיים מאז הייתי בקופת החולים. לא צלצלו לשאול, לבדוק. כלום. אולי בכלל האח לא עדכן את המערכת שיש לי קורונה, ולרופאת המשפחה יש לחץ של חולים. למה שתתעניין בי? שבועיים אני מרותק לבית, מקלל את העולם ואת זה שברא אותו. כהרגלי, אני מוצא נחמה באלו שמצבם יותר גרוע משלי, החטופים בעזה, משפחות החללים והפצועים, קשישים חסרי כל שנאלצים להתמודד עם יוקר המחיה, עשרות האלפים שפונו מבתיהם בצפון ובדרום ונודדים בין בתי מלון ומקומות אירוח זמניים אחרים, עד שיחד ננצח ניצחון מוחלט, נכתוש… נמחק… נהרוס… נשטח...

הודות לקורונה התפנה לי הרבה זמן. חזרתי לקרוא בתנ"ך. התחלתי מבראשית, סיפור הבריאה המפואר שמתאר איך נברא העולם המחורבן שבו אנחנו חיים, איך נבראו כל הרוע, האלימות, השחיתות, השוחד, המרמה. אם אכן יושב במרומים גורם כלשהו שהכל נעשה בדברו וזה מה שמתרחש - הרעב, העוני, המלחמות, האכזריות, אסונות הטבע, השמדות עמים - אז למה נותנים לו קרדיט חיובי על הבריאה, שהוא אחראי לה וכביכול שולט בה מאז שבארץ היה “תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"?

למה הוא לא המשיך לרחף, למה הוא המציא את בני האדם והחיות וכל הבלגן? יאללה אלוהים, אלפי שנות סבל, צער ויגון הבאת לעולם המחורבן שבראת, הגיע הזמן שתסגור את הבאסטה. היוצר הגדול דן אלמגור כתב על בריאת העולם שיר הומוריסיטי, שנון, עם דאחקות אלמגוריות. שר אותו שמעון ישראלי. הנה הוא לפניכם.