על נתניהו להוכיח כי הוא דבק במילתו וכי לחץ ייתקל בלחץ נגדי

נתניהו הודיע מה שהודיע עקב לחץ ציבורי שיכריז כבר עתה, בעוד המלחמה בעיצומה, על תוכניתו ל”היום שאחרי”. כמובן, אין זו תוכנית אלא קווי מתאר למדיניות שינקוט בעתיד. לטעמי, להכריז עליהם בעיתוי הנוכחי היה מיותר. הדרישה הועלתה כמובן מאותם חוגים ומאותם אולפנים ידועים, שרוצים גם בעת קשה זו לישראל לנגח את הממשלה והעומד בראשה. וכך מתוך שלא לשמה יצאה מלשכתו ההכרזה – משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, בלי מעורבות של גורמי חוץ. לא זאת אף זאת: ממשלתו הזדרזה – אומנם לאחר פיגוע הטרור ליד מעלה אדומים – לאשר בניית עוד 3,000 יחידות דיור ביישובי יו”ש, ועוררה מיד את זעמו של מזכיר המדינה בלינקן שהכריז: “ההתנחלויות בלתי חוקיות”.

הזיכרון החזיר אותי למאה הקודמת, כאשר עמדתי לצדו של ראש הממשלה שמיר, והוא ניצב כסלע איתן כנגד הלחץ האמריקאי באותו נושא ממש. אז הממשל הרפובליקני, בנשיאותו של ג’ורג’ בוש האב, אף הרחיק לכת בשללו מישראל את הערבויות לקליטת העלייה רק משום ששמיר לא היה מוכן להתחייב להפסקת מפעל ההתנחלות. פעם אחר פעם, בכל הזדמנות, כמעט בכל נאום, קבע כי שטחי ארץ ישראל לא יהיו נושא למיקוח ולא תהיה ריבונות זרה על שום חלק ממנה. את הלחץ הישיר עליו הפעיל “האיש הרע” של בוש, שר החוץ ג’יימס בייקר. כמו אנטוני בלינקן - אומנם בנסיבות שונות לחלוטין - חזר וסובב במזרח התיכון במאמץ להכתיב לישראל את מהלכיה.

שמיר מעולם לא התפשר על האידיאולוגיה שלו. אמונתו בזכות העם היהודי לארץ ישראל נבעה לא רק מכורח ביטחוני, אלא גם מאמונה שיו”ש (גם עזה) הם חלקי מולדת היסטורית. ויתורים עליהם יביאו מיד להמשך התביעות הערביות, מלוות בטרור, לנסיגתנו מקווי 67' לקווי 47', והלאה כפי שמכריזים בריש גלי היום: “מן הירדן עד הים”. הוא לא נרתע מהלחצים הכבדים מוושינגטון מצד אחד, ומהלחצים מתוך ממשלתו ומפלגתו מצד שני, וגם לא התחשב בסקרים. שימר את האינטרס הישראלי כפי שהוא הבין אותו, בלי למתוח יותר מדי את החבל מול האמריקאים. הגן בעוז על ההתנחלויות והתגמש בעיתוי הקמתן של חדשות. לבטח היה מאושר לדעת ש־600 אלף יהודים מתגוררים כיום ברחבי יהודה ושומרון.

אמונו של שמיר בנתניהו פג גם מסיבות אישיות, אבל תחילה עקב הסכם חברון, שהיה מבחינתו סטייה מהזכות היהודית בעיר האבות ובשטחים המשוחררים. עוד הספיק לשמוע את נאום בר־אילן של נתניהו, שבו אימץ יורשו בפומבי את הפתרון שדורשת, אז כהיום, הקהילה הבינלאומית. והנה תפנית: ל”יום שאחרי” נתניהו מעלה תוכנית ליהודה ושומרון, שהיא היפוכו הגמור של נאומו המפורסם מ־2009. ממש שיבה לזרעים שהנביטו בגין ושמיר, לאמור: מדינה פלסטינית לעולם לא!

כל זה אינו מונע מבית הדין הבינלאומי בהאג שוב לשפד את ישראל, לדון הפעם ב”חוקיות הכיבוש הישראלי בגדה”. טוב שישראל אינה לוקחת בו חלק. אילו נכח שם נציג מטעמנו, היה עליו לשלול מכל וכל את תביעת התועמלן הערבי ש”הכיבוש הישראלי יסתיים” ותקום תחתיו מדינה פלסטינית.

על שמיר, בעמידתו נגד כל לחץ לנסיגה ישראלית, הייתי סומך לחלוטין. ומה על נתניהו? אמירתו האחרונה תעמוד מעתה במבחן קשה. בתקופה שבה יגברו הלחצים ששום ראש ממשלה שקדם לו לא עמד בשכמותם, יהיה על נתניהו להוכיח כי הוא דבק במילתו וכי לחץ ייתקל בלחץ נגדי.