מישהו שומר עליי | מרסל מוסרי

קוראי "מעריב", אני יודעת שאתם רוצים לדעת: אעדכן שהניתוח עבר בהצלחה בזכות הצוות המדהים של בית החולים קפלן ברחובות בהובלת הפרופסור אלון בן אריה. עוד אוסיף שהיו אלו הימים הכי מפחידים בחיים שלי וכשאוכל באמת לכתוב על כך - אעשה זאת, אל תכעסו, אני עדיין כאובה, עייפה ולא מבינה.

אין לי מספיק מילות תודה לכתוב על כל המיילים ששלחתם אליי. הטלפונים, ההודעות לפייסבוק ולוואטסאפ, ואפילו סל ירקות ענקי שהגיע מזוג קוראים תושבי הנגב המערבי שהשיגו את כתובתי. זה נכון, יד מושטת לא פוגשת יד אחות, היא פוגשת אלפי ידיים המבקשות לאחוז בה בעת שבר ופחד, זכיתי בכם.

אף על פי שאני עדיין נוטלת משככי כאבים די חזקים (הרופא אמר לי לא להיות גיבורה מדי ולקחת אותם) החלטתי לא להפסיד עוד שבוע בכתיבת הטור שלי, וגם אם הוא לא יהיה מהוקצע הפעם, או בהיר או סיפורי או אישי, עדיין מילותיי יהדהדו בו, והלוואי וימצאו חן בעיניכם. החלטתי ללקט כמה מעשים קטנים וטובים שנתנו לי מזור לכאב ולחוסר הוודאות בבית החולים ולהביא אותם בפניכם, אולי גם לכם ייתנו מזור או פרופורציה, לכל דבר.

נקרא לה סבטלנה, אף שזה לא שמה האמיתי. היא חצתה את גיל 70 ונראה שבית החולים לא זר לה. האחיות מכירות אותה היטב, היא הרבה שנים בארץ, אבל העברית לא התחברה לה עד הסוף, מכאן שכל שיחותיה ברוסית. את התרופות שלה מקבלת בשעות קבועות, מדי פעם מושכת בחבל המקשר לאחיות ומבקשת שיבואו להושיב אותה, שייתנו לה את ההליכון או שיעזרו לה לגשת אל בית השימוש. אחר כך מתיישבת על הספה הקטנה, בוהה באוויר ומזמזמת שיר רוסי ישן, לאו דווקא אותו השיר, כל פעם אחד אחר, ומה שמצחיק הוא שאת כל המנגינות אני מכירה, המוזיקה הארצישראלית לא פספסה אף אחת מהן.

בתה ובנה מבקרים אותה בכל יום בשש בדיוק. שעתיים לפני שהם מגיעים היא מדברת בשבחם, לא יודעת אם לאוזניי או לאוזני האחיות, אבל כל מי שיכול לשמוע ששניהם למדו רפואה, נשואים לאנשים טובים והביאו לה נכדים מנומסים ומוכשרים - שישמע. בהתחלה לא הצלחתי להבין מה היא רוצה ומה היא מבקשת לספר לי, שאלתי את האחות וזו הסבירה לי. בכל פעם שמספרת סבטלנה על ילדיה, אני מהנהנת ואומרת לה “פששש כל הכבוד, איזה יופי, כל הכבוד", היא מחייכת וקורנת מאושר. כשהכניסו אותי מהניתוח חזרה אל החדר, לא הצלחתי לפקוח עיניים, ביד אחת שלי אחזה אמי ומלמלה “אוף, למה את שוכבת כאן ולא אני", ברקע אבי התפלל, ואת ידי השנייה ליטפה אמילי אחותי ולא דיברה. אני ואמילי לא צריכות מילים, אף פעם לא נזקקנו להן.

“תסלחי לי", אמרה הזקנה לאמילי, “אולי תשימי קצת חמוציות בפה שלה? זה טוב". על המשפט הזה חזרה כל יום, בין שישנתי ובין שהצלחתי לפקוח את עיניי. בפעם החמישית או השישית ביקשתי מאמילי שתביא לי את מיץ החמוציות ממנה ושתיתי ממנו קצת, נראה היה כי היא מאושרת.

בלילות התפרקתי מכאב, לא יכולתי להתקלח לבד, לא לצעוק לאחות שאני צריכה עזרה וגם לא לעשות את צרכיי. בכל לילה ישן איתי מישהו אחר שקרוב אליי, ואף על פי כן לא הצליח להרגיע את הדמעות הגדולות והחמות שזלגו לי. רק סבטלנה הצליחה. כששמעה את בכיי, בקושי רב הסיטה את הווילון החוצץ בינינו, חייכה אליי בשיניה השבורות ועיניה המצומצמות ואמרה “אתה גיבורה, מרסל! אתה מאוד גיבורה ויפה, איזו יפה, לא לבכות, רוצה חמוציות?". היא הבינה שהחמוציות מצחיקות אותי, את אמילי ואת כל מי שהיה סביבי בימים האלו במהירות, היא נוכלת סבטלנה, ידעה איך להעביר לי את הבכי לשמחה ובלי שהשפה העברית תעשה לה טובה.

הסתכלתי על הבלונים והמתנות שרכשו החברים שלי, הדר קנתה לי בלון הליום ענקי של בובה שלובשת חצאית מיני. “קניתי לך אותו כי ככה את מתלבשת ליציאות, תעשי משהו עם כל חוסר המודעות הזה", אמרה לי. גיל ריבה הביא לי טמגוצ'י: “תטפלי בו ותאכילי, לא באת לנופש". מאיה ועצמון, זוג חברים שלי, הביאו ערכת ממתקים עצומה כאילו הגיעו לחנוכת בית, רוני וענת הביאו אוכל ועוגות, אמיר שלח לי יינות מיקב קסטל, שאני מחכה כבר ללגום, ואמילי, אחותי, שינתה לי את כל הרהיטים בבית. אמא שלי טיפלה בגפן, אורלי חמותי וחיה (גרושתו של אבי) סעדו אותי, ואפילו גור, הגרוש שלי, הפתיע עם הרבה סושי והבטיח לא להוריד לי את זה מהמזונות. בורכתי ובורכה סבטלנה, ששני ילדיה נכנסו אל החדר, אלתרו מיטות מכיסאות ולא עזבו אותה עד הבוקר.

הייתה אחות אחת שראתה אותי בשיברוני, הייתי בלי פן, לא מאופרת ואיבדתי את שמחת החיים - לילה אחד נכנסה אל החדר כשסיימה משמרת, בדקה אם אני ערה, כמובן שהייתי, עם כל התפרים שהיו לי בגוף, גם אם רציתי - לא יכולתי לישון. “מרסל, בא לך שאקח אותך רגע למקלחת? יש לי הפתעה".

כך עשתה לי גבות, שפם, ייבשה והחליקה את שערי. פתאום נשיותי, גם אם חלקית, שבה אליי. חיבקתי אותה. “עכשיו אני צריכה לזוז, יש לי חמישה ילדים לארגן לבית הספר", אמרה. “אני אגמול לך על הכל", כמעט ובכיתי. “אני לא רוצה לשמוע על זה, יאללה לישון", השיבה אותי אל המיטה. זה היה הלילה היחיד שבו ישנתי ארבע שעות כמו תינוקת.

אני כותבת לכם ובטני עדיין מלאה בסיכות, חתכים, שטפי דם, אבל הכל חולף, והכאב הוא חלק מהשפע שמציעים החיים האלו, בעוד כמה ימים יסירו לי את הסיכות ואוכל לשוב לעצמי לאט־לאט. אני עוד לא מעכלת מה עברתי ומאוד מקווה שזה מאחוריי, אבל דבר אחד אני יודעת, יש אנשים טובים בעולם, ומישהו, איפשהו, שומר עליי.