1. אין קווים אדומים
פשעם של 45 היהודים שנספו במירון היה שסמכו על זה שיש כאן מדינה. שיש איזושהי סמכות מכוננת עליונה שבודקת ומוודאת שהכל תקין, שהכל בסדר, שננקטים אמצעי בטיחות ויש תקנים ויש פתרונות ויש מחשבה כוללת ויש סמכות ויש גם אחריות. יהודים שחשבו שיש בעל בית ויש מבוגר אחראי. יהודים שהאמינו שיש כאן מדינה.
התברר שאין. דוח ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון הוא הדגמה מדויקת של מה שקרה למדינת ישראל בעידן נתניהו. כרוניקה של ריקבון ידוע מראש. אנטומיה של התפוררות וקריסת מערכות. תרבות ה"סמוך", מנטליות ה"יהיה בסדר", שלטון העסקנים, השנוררים, הלוביסטים וגוזרי הקופונים. ההתדרדרות המהירה של השירות הציבורי, של שומרי הסף, של כל מי שאמור לייצג ממלכתיות.
אחרי שטיפלו במשטרה, בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה, באקדמיה, בצה"ל, בשב"כ, בתקשורת, בבתי המשפט ובמי לא, הם הגיעו גם לוועדת החקירה הממלכתית. המטרה של נתניהו (הגיע הזמן להתחיל לנקוב בשם המפורש) ברורה: לנפץ כל בדל של אמון בכל מוסד ממוסדותיה של ישראל. לא להותיר אבן על אבן. כל מה שנבנה כאן ב־75 השנים האחרונות, מטרתו אחת ויחידה: לפגוע בביבי. הדבר היחיד שצריך להאמין בו ולהישבע בשמו, זה ביבי.
התגובה שפורסמה בשם "הליכוד" היא מופת של עליבות, התפלשות ברפש, תרבות שקר ובריחה מאחריות או מנהיגות כלשהי. בעיטת שפיץ בזכרם של 45 ההרוגים. פגיעה ברוטלית במשפחותיהם. זלזול גס בעבודה יסודית וסיזיפית של שלוש שנים, שנעשתה על ידי אנשים מקצועיים וישרים. הרי כל מי שנכח באולם ועדת החקירה והקשיב לדיוניה, חלק לה שבחים. כל זה הפך, כהרף עין, למזימה פוליטית.
2. התרגלנו, למרבה הצער
על פניו, אירוע משמח בעליל. התפכחות בשידור חי. האם בארזים נפלה שלהבת? האם האסימון נפל סוף־סוף? האם אחינו חברי הכת הביביסטית מסוגלים להיחלץ ממעמקי ההיפנוזה, לגייס תעצומות נפש ולהבין סוף־סוף מה קורה כאן ומה מעוללת הכת שלהם למדינתנו האהובה? אני ממש לא בטוח.
קוראי הטור הזה מכירים את אותה "גברת" עוד משנות ה־90. בהתחלה, טיפין טיפין. כאן מטפלת, שם מבשלת, נשים בוכיות שבאות ונפלטות ומספרות סיפורי זוועות. אחר כך החלו להישמע הלחישות על אודות "הבית". מישהו או משהו ששוכנים שם, באותו בית, ומהלכים אימים על בעל הבית, על זה שאמור להנהיג מדינה שלמה. איזה רוח שמרחפת בין הבית ללשכה ומעליהם, רוח רעה, כבדה, שמטילה את חיתתה על האזור כולו.
הימים חלפו, ו"הבית" התחלף ב"בלפור". השמועות, שהפכו ללחישות, שהפכו לידיעות, שהפכו לתובנות, התבהרו אט־אט בעשרות עדויות. קלסתרה של שרה נתניהו התנוסס ברמה מעל כל זה. לעולמנו בא מושג חדש: "הגברת". בשורה התחתונה, שנצווחה מכל פינה, היה ברור ששום דבר לא קורה בלי אישורה. לא מינוי, לא פינוי, לא גינוי, לא כינוי. אם אתה רוצה שמשהו יקרה, היה תמיד מי שאמר לכל מי ששאל, לך לגברת.
ומה עם האדון? להפך. אם אתה רוצה שמשהו לא יקרה, פנה אליו. הוא כבר יפנה אותך לגברת. כך התנהלנו כל השנים הללו. מדי פעם פרצו לחלל האוויר העדויות, או הצרחות, הניצולים או הקורבנות. זה הגיע לרמות כאלה שבשנים האחרונות חדלתי להתעסק בזה. גם אני הבנתי שזו דרכו של עולם, זו גזירת הגורל.
אלא שבינתיים קיבלה הגברת חיזוק משמעותי בצלמה ובדמותה, ששוהה כרגע (על חשבוננו) בארצות הים, אבל קולו מהדהד ברמה גם כאן. לידם מצטנף, כל השנים הללו, המנהיג החלש ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה. עלה נידף שכל רצונו היה "לקנות שקט" אצלו בבית. להרגיע את הרוחות המטורללות. "תעשו כל מה שהיא אומרת", חזר והטיף ושינן וביקש והתחנן בפני כל מי שעבד שם, מאציל לה סמכויות לפי הצורך ואפילו לא מנסה להסתיר, או להתבייש, בהתבטלותו מולה.
כמעט כולם צייתו. מי שלא ציית, נפלט. בכוחות עצמו, או בבעיטה כלשהי. יש כאלה שנמלטו ממש. כך התנהלה הלשכה במשך כל השנים הללו, כך התנהלה גם המפלגה, כך נוהלה גם המדינה. הסוד הכמוס הפך לסוד גלוי. מנהיגים ושועי עולם התבקשו, לפעמים בתחנונים, לחלוק לה כבוד מעל הבימות ובנאומים. מנכ"לים הוחלפו ולפעמים גם הותקפו, רק כי סירבו לאשר את כל גחמותיה, שיפוציה ודרישותיה.
אלא שהזמן עשה את שלו. התרגלנו. הפרסומים התמעטו, לא כי ההתנהגות השתנתה, אלא כי זה הפסיק לעניין. זה הפך לשגרה. לחלק ממחזור החיים, חלק מהתנהלותם. סוג של מס גולגולת הכרחי שבו אנו מחויבים, כדי להמשיך להתקיים.
3. סיפוח שקט
כל מה שקראתם כאן עכשיו שריר ונכון, אבל מוּצא מהקשרו. מי שמצביע על הגברת נתניהו כאחראית לחידלון המוחלט, אי־התפקוד והרקבת המדינה, עושה שקר בנפשו. לא, היא לא אשמה. מי שמניח לה לעשות את זה, אשם. מי שהאציל לטובתה סמכויות, הוא האחראי. מי שמצטנף ומתגמד מול דמותה ומאפשר לה להטריל מדינה שלמה, הוא זה שחתום על האירוע.
וחוץ מזה, אין כאן תופעה המגולמת באישה אחת. יש כאן מכונה. כמה אנשים המחוברים ליישות אחת. האדון הוא הגברת, הגברת היא האדון. ה"ילד" מקרקר ביניהם, מקים רעש נוראי ומטריל מה שטרם הוטרל. לפקודתם סר מערך רשתי אימתני, הגדול ביותר שנראה כאן אי־פעם, שמטרתו "לתפור תיק" לכל מי שמעז לחרוג מהשורה. לזהות אויבים, לסמן אותם, לערוף אותם. להפוך כל מי שאינו ביביסט, לקומוניסט, או פשיסט, או אנרכיסט, או טרוריסט, או מה שלא יהיה.
המכונה מורגלת בזיהוי איומים טוב ומהר יותר ממערכות כיפת ברזל, שרביט קסמים וקלע דוד גם יחד. ברוב הפעמים מדובר באויבים מדומיינים. לפעמים ממציאים אותם, כדי לאחד ציבור כלשהו נגד גורם חיצוני כלשהו. ברגע שהאיום מזוהה ומסומן, המכונה מאתרת את האמצעי שיש לנקוט מולו. זה יכול להיות שיימינג, זה יכול להיות הפללה כלשהי, כל האמצעים כשרים ובלבד שיתברר עד מהרה שגם הפעם יש כאן ניסיון "להפיל ראש ממשלה מכהן" באמצעים פסולים.
וכמובן, הכל פוליטי. המשטרה פוליטית, ועדת החקירה פוליטית, הפרקליטות פוליטית, האקדמיה פוליטית, המערכת הביטחונית פוליטית, התקשורת פוליטית, השב"כ פוליטי, הרמטכ"ל פוליטי, מטה משפחות החטופים פוליטי, בתי המשפט פוליטיים. כולם פוליטיים, חוץ ממשפחת נתניהו. היא לא פוליטית. היא חלק מהנוף. היא אבן היסוד של קיומנו. איך אמרה בזמנו "הגברת"? ישראל לא תוכל להתקיים בלי ביבי. מקסימום נעזוב לחו"ל והמדינה תישרף.
רוצים דוגמה? בבקשה: השריפה בכרמל. 44 נספים. האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה (אחר כך אירע האסון במירון ו"הדיח" את השריפה מהמקום הראשון. שניהם במשמרת של נתניהו, כמובן). אסון שגילה לנו עד כמה הזנחנו את מערך כיבוי האש בישראל. מדינה מאוימת מכל עבריה במאות אלפי טילים ורקטות, שלא מחזיקה מערך כיבוי ראוי לשמו. מחדל שלטוני מהדהד, נכון?
שני הניצבים לא הטרידו יותר מדי את המשפחה. הם לא היו טיפוסים שמעוררים אמפתיה או הזדהות בקרב הקהלים החשובים באמת למכונה הביביסטית. נאוה בוקר הייתה סיפור אחר לגמרי. אלמנה צעירה ונאה שדיברה ללב של כולנו. יום אחד היא התפוצצה בראיון בגלי צה"ל. היא סומנה כמי שיכולה לתת דחיפה לכדור שלג שסופו מי ישורנו. אולי אפילו ועדת חקירה!
4. נזק אסטרטגי שיטתי
נחזור לאסון מירון: מה שהמכונה לא צפתה זה נס קטן, בודד ומקרי, שבמסגרתו נבחרה כאן ממשלה אחרת תחת ממשלת נתניהו. כהונתה הייתה קצרה ומיוסרת, אבל היא הספיקה להקים ועדת חקירה ממלכתית. מסקנותיה פורסמו השבוע. המכונה התנפלה גם עליה. נדמה לי שהפעם, לשם שינוי, זה היה פיגוע התאבדות עצמית. מישהו איבד את השליטה על סוגריו והתגלה במערומיו. תגובת הליכוד, שהיא בעצם תגובתה של משפחת נתניהו, גרמה נזק אסטרטגי למשפחה. המכונה ירתה על עצמה.
ועדת החקירה הייתה עדינה עם נתניהו. היא לא הסיקה לגביו מסקנות אופרטיביות. היא השתמשה במילים זהירות. אבל השורה התחתונה שלה ברורה: אתה הראש, אתה אחראי. אתה אשם. אשמתך לא תתברר בבית המשפט, אלא תעמוד למשפט הציבור. אבל חזקה עליך שידעת כל מה שקורה. אי אפשר להתחמק מהאחריות הזו. היא באה עם התפקיד. היא חלק ממנו.
ובמילות הדוח עצמו: "אין בידינו לקבל את הגישה שעלתה מתפיסת האחריות שהוצגה לנו. האחריות היא ערך יסוד בדמותו הראויה של נושא משרה ציבורית. היא אבן הראשה המחזיקה יחדיו את ערכי השירות הציבורי. התגלתה לנו תמונה עגומה בנושא הנשיאה באחריות".
על אחריותו האישית של נתניהו: "הוועדה הטילה על נתניהו אחריות אישית. על בסיס כל החומרים והעדויות שהוצגו לנו והתרשמותנו הישירה מהם, מסקנתנו היא שיש יסוד סביר לקבוע שנתניהו ידע כי אתר קבר הרשב"י מטופל במשך שנים טיפול לקוי, וכי הדבר עלול ליצור סיכון להמוני המבקרים במקום, בפרט בל"ג בעומר. גם אם, לשם הזהירות, נניח כי לנתניהו לא הייתה ידיעה של ממש בעניין, בנסיבות הדברים היה עליו לדעת זאת".
הוועדה לא קובעת שנתניהו שיקר כשטען בפניה שלא ידע. היא רק רומזת. הרי בפניה הוצגו אינסוף מסמכים וראיות שמצביעים על כך שהוא ידע גם ידע. דוח מיוחד של מבקר המדינה הופנה אליו ישירות ונשלח אליו באופן אישי כדי שיקיים עליו דיון. הנושא הובא לפתחו אין־ספור פעמים. כך או אחרת, זה לא משנה הרבה. ידע או לא ידע, חזקה עליו שידע. הוא הראש. הוא האחראי. אין מזה מפלט.
האם יש כאן ניסיון לזרוק את הגברת אל מתחת לגלגלי האוטובוס כדי לחלץ את נתניהו מהאסון התדמיתי והתקשורתי שהמיט על עצמו בתגובתו על הדוח? כנראה שלעולם לא נדע. למכונה יש סדרי עדיפויות ומדי פעם מתנדב מי מחלקיה ליטול על עצמו אשמה כזו או אחרת כדי שהפוסטר, כלומר נתניהו עצמו, יישאר קבוע ללא רבב בחלון הראווה. אני מניח שבשבועות הקרובים נדע את התשובה.
בשורה התחתונה, דוח הוועדה בעניין אסון מירון הוא מסמך היסטורי חשוב, אולי אפילו מכונן. הוא מספר, מפרט ומדגים איך הפך החלום הישראלי לסיוט. איך התפרקה הממלכתיות, איך גוועה המקצועיות, איך נפל השירות הציבורי, ואיך התפוגגה האחריות. צריך ללמד את עיקריו בשיעורי אזרחות.
בדוח אנו למדים איך 17 שנותיו של נתניהו הצליחו לגרום נזק אסטרטגי למה שבנו כאן אבותינו. איך המינויים המושחתים או הלא ראויים, העדפת החנפנים על אנשי המקצוע, הפירוק השיטתי של כל המוסדות מעוצמתם או סמכויותיהם, הפגיעה השיטתית בתדמיתם ואמינותם של כל שומרי הסף וכל הארגונים, בסוף גובים את מחירם. כשמדינה שלמה נרתמת לטובת שלומה ורווחתה של משפחה, ככה בדיוק זה נראה.
5. יש שופטים בירושלים
ביטול הדחתו של וקנין הוא המשך ישיר וחלק בלתי נפרד מדוח ועדת החקירה לאסון מירון. ההדחה שבוטלה היא ביטוי מובהק לרידוד המתמשך של איכות הניהול בישראל, להשתלטותם של עסקנים חסרי יכולת על עמדות מפתח המצריכות כושר ניהול, לתרבות הג’ובים הממאירה שמתפשטת בכל חלקה טובה ולריקבון המתמשך שתוצאותיו מתפוצצות לנו בפרצוף חדשות לבקרים. בסוף, קו לא ישר אחד מחבר את השריפה בכרמל, לאסון במירון לכל שאר הקטסטרופות הניהוליות והעזובה השלטונית שהופכות את ישראל ממדינה מודרנית, מתפתחת ויעילה לרפובליקת בננות מהעולם השלישי.
הסיפור של וקנין הוא יותר מעוד קנוניה פוליטית באושה. זה לא רק שהוא הפך את הדואר ממדגרת ג’ובים מושחתת של מרכז הליכוד, לחברה יעילה ומנוהלת. זה לא רק שהוא הפסיק שלוש שנות הפסדים בהם נצבר הפסד של קרוב לשני מיליארד שקל והעביר את החברה לרווח. זה לא רק שהוא ייעל את המערכת והעביר את הדואר לאוטומציה, דיגיטציה ולעידן המודרני. זה לא רק שהוא עשה את כל זה בשנה אחת בלבד.
וקנין המחיש את השפעתו של מינוי מוצלח אחד על חברה ממשלתית גדולה. תארו לעצמכם שכל המינויים היו ענייניים כמו מינויו של וקנין. תארו לעצמכם שהאתר במירון היה מנוהל כל השנים בידי אנשים מקצועיים ומוכשרים, נטולי פניות ואינטרסים, כמו וקנין. וכן הלאה. מעבר לכל זה, וקנין הוא סיפור הצלחה שאמור לשמח את השרים קרעי ואמסלם. הם אמורים לקדם אנשים כמוהו, להשתמש בו כמודל לחיקוי, לחנך את הנוער והדור הצעיר לאורו.
דווקא עליו הם התנפלו, שני העסקנים הירודים שאמורים לחגוג את הצטיינותו ואיכותו של וקנין. החלטת בג”ץ, שהעלה אף הוא על נס את הישגיו של וקנין בדואר, מחזירה את קרעי ואמסלם לגודלם הטבעי וקורעת את המסכה מעל פרצופם: לא להיטיב עם ישראל הם באו, אלא לבזוז אותה. משימתם להחזיר את הדואר למעמדו הקודם, כמסלקת ג’ובים של מרכז הליכוד, המקורבים וגוזרי הקופונים למיניהם, נבלמה. יש שופטים בירושלים.
התרעות פיקוד העורף