גם יהודי אירופה מפחדים לצאת למרחב הציבורי עם סימנים מזהים כמו כיפה, מגן דוד או שרשרת ״חי״. המצוקה קשה בקרב המבוגרים, ועוד יותר בקרב הצעירים. סטודנטים זוכים ליחס עוין, שלא לומר אלים, ואלה שמחפשים מוסדות ללימודים גבוהים מתחילים להתרחק מאוניברסיטאות ה״עילית״, שנדמה שנכבשו על ידי קטאר וחמאס. מי שעומד על שלו ומצדד בישראל, מסתכן בנידוי חברתי ובמקרים מסוימים גם באלימות. מי שחוט השדרה שלו פחות חזק, יכול למצוא את עצמו בהפגנות פרו־פלסטיניות מתוך לחץ חברתי ופחד.
הסנטימנט האנטי־ישראלי, כמו גם הסנטימנט האנטישמי, ניזונים בעיקר ממידע חלקי או משקרים, שהרבה יותר קל להפיץ אותם היום בחסות הרשתות החברתיות. תקשורת יוצרת תודעה, וכדי למגר את הסנטימנטים האלה דרושה עבודה בשני ערוצים: התקשורת המסורתית והמרחב הדיגיטלי. על התקשורת המסורתית קל יותר להשפיע באמצעות מידע וחומר מצולם, יצירת קשרים עם עיתונאים ועורכים, ותלונות חוזרות ונשנות למערכת כשמתפרסמים חומרים בעייתיים. המרחב הדיגיטלי שונה בתכלית - הוא דורש עבודה מול בעלי הפלטפורמות, כולל חקיקה שתקשה על הפצת חומרי שנאה נגד ישראל והציונות, וגם הפקת חומרים ויראליים וחיבור למשפיענים.
בישראל יש המון יוזמות מקומיות להסברה, שצצו כפטריות אחרי הגשם כשלאזרחי המדינה המתוסכלים התברר שהממשלה פשוט לא משקיעה בהסברה. בארצות הברית יש המון יוזמות של יהודים שנקלעו למצוקה והחלו לשתף פעולה בעלוני מידע, קווי עזרה, חתימה על עצומות ועוד. הבעיה היא שאל מול כל היוזמות האזרחיות הנפלאות האלה אין גורם מתכלל. במדינה מתפקדת, הגורם המתכלל הזה אמור להיות הממשלה, ובפרט משרד החוץ של מדינת ישראל.
הצורך לשתף פעולה עם יהודי התפוצות הוא אכן קריטי, אבל ככה משיקים שיתוף פעולה? מי שולח איגרת בימים אלה? אנחנו לא במאה ה־19. צריך לנסוע, להיפגש, להשביח קשרים, לשכנע, לגייס, להקים מנגנון מתכלל, לתקצב אותו בנדיבות, לאייש את המשרות באנשי המקצוע הטובים ביותר. מדובר במשימה קשה. איגרת לא תפתור אותה.
התרעות פיקוד העורף