כדי להבין אם יש בסיס חוקי לתוקפנות האיראנית יש לנסוע בזמן למאה ה־19. ביום 29 בדצמבר 1837 החליטו כוחות צבא בריטניה שפעלו באזור קנדה לתקוף ספינת אספקה וציוד של כוחות ארה"ב. שמה של הספינה היה "הקרוליין". בשעות הלילה, כאשר הספינה עגנה בנמל, עלו עליה עשרות חיילים בריטים, גירשו את מרבית אנשי הצוות ואת חלקם האחר הרגו, העלו אותה באש ושלחו אותה במורד הנהר אל עבר מפלי הניאגרה.
לאחר מספר חודשים הועמד לדין במדינת ניו יורק קצין בריטי בטענה שהוא לקח חלק בפגיעה בספינת "הקרוליין". הבריטים טענו כי מדובר היה במעשה לגיטימי של הגנה עצמית, ובעקבות כך החלה חלופת מכתבים בין בריטניה לארה"ב שבמסגרתה גובשה נוסחה למצבים שבהם מותר למדינה לבצע פעולות של הגנה עצמית, כולל פעולות מנע.
לפי "דוקטרינת הקרוליין", מותר להפעיל כוח ולתקוף מדינה אחרת בעילה של הגנה עצמית - בכפוף לדרישות של נחיצות ומידתיות התקיפה. כלומר, כל עוד אין בידי המדינה אפשרות סבירה אחרת להגן על עצמה, מותר לה לפעול בכוח בדרך מידתית כדי למנוע את הסכנה. מאז הפכה "דוקטרינת הקרוליין" למבחן המשפטי המקובל להפעלת הזכות להגנה עצמית.
סעיף 51 למגילת האו"ם מעגן כיום את זכות ההגנה העצמית, ובו נקבע כי "אין בהוראת מגילה זו כדי לפגוע בזכות הטבעית להגנה עצמית, עצמאית או קולקטיבית, שעה שהתקפה מזוינת מתרחשת כנגד מדינה החברה באו"ם...".
פעמים רבות טענה ישראל בזירה הבינלאומית כי פעולות צבאיות שונות שלה נעשו מכוח הזכות להגנה עצמית כפי שהיא נוסחה על פי "דוקטרינת הקרוליין". כך למשל, אחרי מבצע אנטבה ב־1976 ישראל טענה באו"ם כי הפעולה הצבאית שלה התבססה על דוקטרינה זאת. טענה דומה נשמעה גם לאחר הפצצת הכור הגרעיני של עיראק ב־1981.
לעומת תקיפותיה של ישראל, המבוססת על המשפט הבינלאומי, אין בסיס משפטי ממשי למתקפה האיראנית חסרת התקדים על ישראל. מדובר במתקפת נקם לא מידתית, שאינה עומדת בדרישות הנחיצות והמידתיות שגובשו ב"דוקטרינת הקרוליין" ומוגנות כיום במגילת האו"ם.
התרעות פיקוד העורף