שני בתי הדין הבינלאומיים של האו"ם בהאג, הפלילי וביה"ד הבינלאומי לצדק, הפכו זה שנים למוסדות שמייצגים ראוותנות, מה שדיפלומטים ותיקים בניו יורק מגדירים בשיחות פרטיות "אקסהיביציוניזם". אגב, זה נכון ומדויק גם לגבי האו"ם וארגוניו השונים, אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
החלטת התובע הראשי בהאג לבקש להוציא צווי מעצר נגד מנהיגי מדינה דמוקרטית ומערבית - ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט - ובנשימה אחת נגד יחיא סינוואר ומוחמד דף, שני טרוריסטים מאופיינים בנאציזם, היא הוכחה נוספת לשפל ששני בתי הדין בהאג חשופים לו זה שנים. מבחינה מעשית, להחלטת התובע בהאג אין שום משמעות מיידית, וגם עתידנית יש ספק גדול. "התובע בהאג יודע היכן מסתתרים סנוואר ודף כדי להגיש להם את צווי המעצר?", שאל אותי אותו סגן משלחת מערבית בנימה חצי מבודחת, והוסיף: "ובוא נאמר שהוא יודע, הוא באמת חושב ששני הטרוריסטים יגיעו להאג?".
השופטים והשופטות המכהנים בשני בתי הדין הבינלאומיים הם מינויים פוליטיים. אחדים מהם מייצגים ארצות ששלטונן נושק לרודנות. השופטים והשופטות מתגוררים בתנאים מפוארים, ונהנים ממנעמי החיים. מה שחמור יותר הוא ששניהם התעלמו ועדיין מתעלמים ממלחמות פנימיות ומסכסוכים אזוריים שגרמו להרג של אלפי בני אדם.
בארכיון של בית הדין הפלילי מעלים אבק מאות תיקים הכוללים עדויות מוקלטות, צילומים ומסמכים החושפים את ממדי הטבח שנשיא סוריה בשאר אסד ביצע תחת העילה של "מלחמה במורדים". לפי אומדן רשמי של האו"ם, במלחמה הפנימית בסוריה נהרגו 400 אלף בני אדם, אבל בית הדין הבינלאומי לא התייחס לעדויות. במקביל, סיכלה רוסיה כל ניסיון לדון בתיקים האלו בהאג.
בית הדין הבינלאומי הפלילי גם לא הגיב - רשמית ולא רשמית – לפלישת רוסיה לאוקראינה, ולא גינה אפילו את ההפצצות ושיגורי הטילים של רוסיה על מטרות אזרחיות. רק אחרי שנחשפו עדויות על כך שחיילים רוסים חוטפים ילדים וילדות מאמותיהם ומבריחים אותם לרוסיה, נזכר בית הדין להוקיע את פוטין כפושע מלחמה. זאת הסיבה לכך שהקרמלין נחפז להודיע שרוסיה איננה מכירה בסמכות בית הדין בהאג.
מול ישראל בית הדין גילה ומגלה זריזות וחריצות. זה לא סוד שדרום אפריקה הגישה את התביעה נגד ישראל בהנחיה חשאית של איראן. אם בחצי הראשון של שנות ה־40 במאה שעברה היו קיימים האו"ם, מועצת הביטחון, המועצה לזכויות האדם ובתי הדין הבינלאומיים בהאג, הנאצים היו היום עדיין בשלטון בברלין. ביה"ד בהאג, אם היה קיים באותן שנים, היה מבקש להוציא צווי מעצר נגד נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט או הארי טרומן וראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל, יחד עם היינריך הימלר, מפקד האס־האס והאחראי על ביצוע הפתרון הסופי, והרמן גרינג, סגנו של היטלר.
במקביל, מועצת הביטחון הייתה בוודאי מתכנסת לדיוני חירום ודנה בהצעת החלטה נגד ארה"ב ובריטניה, שמטוסיהן מפציצים מטרות אזרחיות בדרזדן ובהמבורג. המועצה היה דורשת מארה"ב ומבריטניה להפסיק מיד כל פעילות צבאית ולהכריז על הפסקת אש. זה לא מצחיק. זה מדאיג והרסני.
שנים ספורות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בינואר 1920, הוקם חבר הלאומים. מכל בחינה, דוגמה צנועה ומוגבלת בשאיפות של מוסד בינלאומי, אבל מספיקה כדי לחשוף את אוזלת ידה בטיפול במשברים ובסכסוכים אזוריים שהתחוללו בזמנה. חבר הלאומים פורק והתפזר בסוף מלחמת העולם השנייה, והמוסד העולמי הזה ייזכר במיוחד לשלילה בגין החולשה וחוסר האונים שגילה מול התוקפנות של איטליה שפלשה לאתיופיה ומול התוקפנות של יפן בפלישתה לסין.
האו"ם של היום הוא ארגון גדול, מסורבל, מפוצל וחנוק בירוקרטית. ג'ון בולטון, שכיהן תקופה קצרה כשגריר ארה"ב באו"ם בממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן, התבטא פעם, ש"אם היו מקצצים בגרזן עשר קומות מבניין האו"ם במנהטן, לא היו מרגישים בחסרונן". גם כיום לא נראה באופק שום סימן ליוזמות ולצעדים אשר יובילו לרפורמה היסודית שארגון עולמי זה והמוסדות המסונפים אליו זקוקים לה באופן נואש.
התרעות פיקוד העורף