אני מביט בהם בעיניים כלות: לא יודע אם הם טועים, אם יצטערו, אם יבקשו לשוב, אם יתקיים בהם המשפט “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב" (עמוס ה', י"ט) או שמא ידברו בהם יום אחד כמו שדיברו על יהודי גרמניה שהקדימו לראות את הרעה, מכרו במהירות - ובדרך כלל בהפסד - את רכושם ושמו פעמיהם אל פלשתינה־א"י, רגע לפני הסופה הגדולה.
אני מתכוון לחברים, מכרים, עמיתים, קרובי משפחה מדרגה שנייה, כאלה שאומרים לך פתאום משפטים כמו: “תמיד רצינו לנסות לא לגור כאן בקיץ" או “תמיד חלמתי על התפקיד" או “זו הזדמנות גדולה לדוקטורט שלה", ומוסיפים בנימה שיש בה מן ההתנצלות “אתה יודע, רק לבדוק קצת איך זה - אנחנו לא יוצאים בהצהרות". אז הם אולי לא יוצאים בהצהרות, אבל האם יש הצהרה גדולה מרישום הילדים לגנים ובתי ספר לקראת שנת הלימודים הבאה? נכון שלא מדובר בגט כריתות לציונות, ובכל זאת - ילד שמתחיל שנת לימודים במקום מסוים, בדרך כלל גם יסיים אותה באותה המסגרת.
והנה נפתחות להם העיניים: פתאום מסתבר שלא מוכרחים ללמוד בכיתה של 40 ילדים עם מורה תשושה, שגוערת בהם בשפה דלה. פתאום מתברר שאפשר לגור בבית מידות בפרברים, במחיר של דירת שני חדרים במיקום טוב בגוש דן. פתאום מתברר שאפשר להחזיק שתי מכוניות, אולי גם אופנוע שטח, ג'יפ או סירה נחמדה. פתאום הטבע נגיש וקרוב ולא מלא במכוניות צופרות בחניון המפוצץ, או בעשן מנגלים סביב שולחנות קק"ל. פתאום מתברר שיש היגיון בשיגעון - שעם משרה סבירה בואכה טובה, אפשר לחיות חיי רווחה, ושאם בחרת לעבוד סביב השעון, הרי זה לא כדי לשרוד בקושי אלא כדי להתעשר.
אומנם לעת ערב יתעורר געגוע לחברים שלעולם לא יהיו טובים מהם, או לקיץ ישראלי, שעם כל הלחות הדביקה מאפשר להופיע כמעט לכל מקום בכפכפים ובמכנסיים קצרים, או לריח שעולה ממטבח ויזכיר אוכל של בית שהיה ואיננו. פה ושם ייצבט הלב למראה הילדים שהולכים ושוכחים כבר את העברית, שקוראים בשיחת הווידיאו השבועית לסבתא שבורת הלב: “גראני".
עתה הם משקיפים בעיניים כלות על הדור הבא, זה שאותו יפגשו מעתה פעמיים־שלוש בשנה, זה שילך מיום ליום ויתרחק מהישראליות שטבועה בהוריו, זה שיבוא ארצה לפעמים לפסח, לפעמים לחגים - וביום אחד “אחרי 120" ייקח חופשה ארוכה במיוחד ויבוא לכאן כדי לפנות את דירתם מזיכרונות ילדות שלא הייתה מתוקה ממנה.
“רבות הדרכים לאהוב אותך" כתב משורר עכשווי יותר, דניאל סלומון, והוסיף: “ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק". הנה כי כן, מסתבר שרבות הדרכים גם לעזוב אותך.
למה דווקא עכשיו? אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל להתרשמותי מאלה שכן הסכימו לשתף אותי, זה לא הפחד מהסכנות מבחוץ, אלא התחושה שעם כל יום שחולף משנה הארץ את פניה באופן שמקשה עליהם לחוש הזדהות, להרגיש שזה המקום שירצו לגדל בו ילדים. חלקם מוסיף שלהפך, שדווקא המלחמה עיכבה את התוכניות, שלרגע היה נדמה שמשהו פה בכל זאת עומד להשתנות, עד ששבה השגרה המכוערת אל חיינו.
אני מצדי מאזין, משתדל לא להיות שיפוטי, לא יודע בעצמי אם הם כופרים בעיקר או להפך, מיטיבים לראות את הנולד. רק יודע שעצוב לי יותר בלעדיהם, עת מיום ליום נפער בלבה של מדינת ישראל חור בצורה שלהם.
התרעות פיקוד העורף