חוק הגיוס כפי שהוגש – לא מתאים, לא יעבור. יש על זה כמעט הסכמה גורפת. ומצד שני, יש חשש: החרדים יפרקו את הקואליציה. נו, שאלתי שניים מחברי הכנסת הללו, ומה יקרה אז? "הם יקבלו את מה שהם רוצים מהצד השני", השיבו.
זה לא שחברי הכנסת לא יודעים מה הדבר הנכון יותר לעשות. רובם יודעים. אם תחברו את אלה שבקואליציה ואלה שבאופוזיציה שיודעים – זה יהיה רוב קובע. אם תחברו את אלה שבקואליציה ואלה שבאופוזיציה שיודעים שממשלת נתניהו הולכת לשום מקום – גם זה יהיה רוב קובע.
תקרת רף הקושי
המשבר יגיע בהדרגה, או אולי יתפרץ בבת אחת. הוא מתקרב. הוא מסוכן. כשיגיע, מדינת ישראל תתקשה לגייס את כוח האדם הדרוש לה למשימות חיוניות. כן, גם לפטריוטים גדולים – וחיילי הסדיר והמילואים שלנו הוכיחו שהם פטריוטים גדולים – יכול לבוא רגע של שבירה. צריך להביא בחשבון את האפשרות שאנחנו מתקרבים אליו. צריך לוודא שלא נופתע.
חשבו על אירועי הימים האחרונים ועל המגמות שמתלוות אליהם, ותבינו מדוע: סוף השבוע שעבר היה סוף שבוע של הרוגים. דמויותיהם נשקפות אלינו מהמסכים, מחויכות, חיוניות. קשה להביט בהן בלי להרהר במחיר הכבד שמשלמים מעטים עבור הרבים. קשה להביט בהן בלי להרהר בשאלה על מה ומדוע שילמו בחייהן. וכמובן – אנחנו יודעים מדוע. במובן הרחב אנחנו יודעים מדוע.
אבל החיים הם דבר יקר, ואנחנו – האזרחים – רוצים לדעת שמי ששולח את האזרחים להקריב חיים עושה זאת בכובד ראש, בזיהוי ברור של מטרה, בהכרה במחיר הכבד. ולא תמיד אנחנו יכולים להרגיש כך. לא תמיד אנחנו יכולים להרגיש שההנהגה השולחת את האנשים המחייכים, החיוניים, אל מותם עושה זאת בכובד הראש המתחייב.
במקביל, האמון בממשלה נמוך מאוד. גם בראש הממשלה. גם האמון בפיקוד הבכיר של צה"ל נמצא בירידה מתמדת. אפשר להאשים בזה את מי שרוצים, או להציע לזה כל מיני פתרונות, אבל זה כרגע המצב. משמעותו: ישראלי מקבל צו. הוא נדרש להתגייס, הוא נדרש ללבוש מדים ולצאת לאזור מסוכן. הוא נדרש לעשות זאת אף על פי שההנהגה השולחת אותו לאזור הסכנה היא הנהגה שלעתים קרובות אינו סומך עליה, שלעתים קרובות אינו מבין מה יעדיה, או שהוא חושד שיעדיה אינם כשרים.
גם בחודשים הראשונים של המלחמה האמון בממשלה היה נמוך, אך תחושת החירום הייתה חזקה. היא הוציאה ישראלים מהבית לשדות הקרב. באופן טבעי, בתחושת החירום יש שחיקה, ובתחושת החמיצות יש עלייה. כבר אין "ממשלת חירום". הניצחון המובטח לא נראה קרוב. בעצם, לא ברור בכלל איך הוא נראה. בנסיבות כאלה, קשה יותר לצאת למשימה מסוכנת. בנסיבות כאלה, קל יותר למצוא סיבות לא לצאת למשימה מסוכנת.
במקביל, ההנהגה עסוקה בתמרון שמרכיביו סותרים: מצד אחד, היא רוצה להטיל עול נוסף על משרתי הסדיר והמילואים. להאריך את שירותם. מצד שני, היא רוצה לפטור מעול שירות את צעירי החברה החרדית. וכמובן, אפשר לדבר הלוך וחזור על השאלה אם זה הזמן לגייס ואם זה הזמן לפטור ומה הפתרון הנכון לאתגר החרדי, ואפשר לדון בשאלה אם שוחרי הגיוס הם באמת שוחרי גיוס או בעצם שוחרי הפלת הממשלה, ואם לימוד תורה שקול או לא לשירות בצה"ל.
אפשר לדבר על מה שרוצים, אבל את המציאות אין לטשטש: ביד אחת המדינה תובעת מאזרחים להתייצב שוב ושוב, וביד שנייה היא פועלת לשחרור אזרחים אחרים מהתייצבות. לא במקרה, ביום ראשון הממשלה ויתרה על הצבעה על העלאת גיל המילואים. גם חלק משריה מבינים שיש קושי ליזום מהלך כזה, כשבמקביל ועדת החוץ והביטחון יושבת לדון בהשבת הפטור לחרדים על כנו.
ועוד במקביל – הציבור מאבד אמון ביכולתה של ישראל לנצח במלחמה. זה נתון חשוב. כי אף אחד לא רוצה להיות זה שחלילה נפצע או נהרג במלחמה שכבר נגמרה, או שכבר הפסדנו בה, או שאפילו אם לא הפסדנו בה, אין לנו מה להמשיך בה. נדמה לי שהאמריקאים המציאו את הביטוי "אף אחד לא רוצה להיות החייל האחרון שנהרג" על מלחמת וייטנאם.
ולא – אין מקום להשוות בין המלחמה הקצת מפוקפקת של האמריקאים בווייטנאם (אף שגם לה היו סיבות שבזמנו נראו טובות יותר מכפי שהן נראות בדיעבד) לבין המלחמה החיונית של ישראל בדרום ובצפון. ובכל זאת, הסנטימנט נותר על כנו: אם אין סיכוי לנצח, או אין סיכוי לנצח יותר מכפי שכבר ניצחנו (אם אתם חושבים שניצחנו), המוטיבציה יורדת.
עכשיו חברו את ארבעת הדברים שהזכרנו: תזכורת יומית למה שעלול לקרות למי שנלחמים, אמון נמוך בהנהגה ששולחת את הנלחמים לקרב, פקפוק ביכולת של ישראל להשיג עוד הישגים גדולים במלחמה, תחושה שלא כולם נושאים בנטל. כל אחד מאלה, ובמיוחד השילוב של כולם ביחד, מחזקים כבר עכשיו, ועלולים לחזק הרבה יותר מגמה של התלבטות: לשרת? לא לשרת? להסתכן? לא להסתכן? עול השירות כבד. עול המילואים כבד.
המלחמה היא מבחן לחברה הישראלית. המלחמה היא מבחן קשה במיוחד לקבוצות המשרתות בחברה הישראלית. מחודש לחודש ההנהגה מעלה את דרגת הקושי. מחודש לחודש המגויסים עוברים את המבחן בהצטיינות. זה לא אומר שאפשר להעלות את דרגת הקושי ללא תקרה. זה לא אומר שהמגויסים יעברו כל מבחן, בכל תנאי, בכל דרגת קושי. וזה מבחן שאין בו מועד ב'.
מה זה "ימין" ו"שמאל"?
ישראלי אומר על עצמו שהוא "בימין". אחר אומר שהוא "בשמאל". אחרת אומרת "אני במרכז". למה הם מתכוונים? אנחנו יודעים כמובן שמי שמגדירים את עצמם "ימין" לא יצביעו בדרך כלל למרצ. אנחנו מניחים שמי שמגדירים את עצמם "מרכז־שמאל" לא יצביעו לעוצמה יהודית. אבל ההשתייכות למחנה אידיאולוגי – ימין, מרכז, שמאל, ימין מתון, שמאל־מרכז, ימין עמוק, שמאל מתון, כל הגדרה לחוד וכולן ביחד – מסמנת משהו מעבר לכוונות הצבעה.
היא מחלקת את החברה לקבוצות שיש להן לכאורה מכנים משותפים. לפחות תיאורטית, אלה מכנים משותפים אידיאולוגית. אבל גם כשמדובר על אידיאולוגיה צריך לשאול: אידיאולוגיה באיזה הקשר? ימין זה "ימין כלכלי", או שימין זה "ימין ביטחוני"? שמאל זה קשור למעמד בית המשפט או לחזון שתי המדינות לשני עמים?
לא רבים השיבו "אף אחד מאלה". כלומר, רוב גדול של המשיבים, בשני הסקרים שבהם נבחנה השאלה הזאת, הרגישו שאחת מהאופציות מתאימה להם. זה הדבר שמאפשר להם להגדיר את השתייכותם המחנאית. ומהו הדבר? גודמן, בספרו, כותב כך: "די ברור שעוד לא קם נושא שירש את הדומיננטיות של הסכסוך. כלומר, גם אחרי שמרכז הכובד של המחלוקת על עתיד השטחים נדד לעתיד, אף מחלוקת משמעותית אחרת לא הצליחה להחליף אותה ולהיכנס לנעליים הגדולות שלה".
כשהוא כותב "הדומיננטיות של הסכסוך", הוא מתכוון כמובן ל"סכסוך הישראלי־פלסטיני". והוא צודק: זה אכן הנושא שמקבל את הניקוד הגבוה יחסית בסקרים. כשליש מהיהודים בישראל אומרים שזהותם המחנאית נקבעת על פי עמדתם ביחס ל"סכסוך". האם עמדתם בעניין זה באמת שונה מזו של ישראלים במחנות אחרים? זו כבר שאלה אחרת (גודמן חושב שבמידה רבה התשובה היא לא).
מה שחשוב לעניינו הוא התודעה של ישראלים. כשהם אומרים "אני בימין־מרכז" (לדוגמה), הם מתכוונים לעמדות שלהם בנושא הספציפי הזה. בגלל העמדות שלהם ביחס לסכסוך הם מציבים את עצמם במקום שהם מציבים את עצמם.
אז זו הקבוצה הגדולה ביותר – קבוצת הסכסוך. אבל היא מונה שליש, לא רוב. ומה שמעניין יותר, היא קבוצה מזוהה פוליטית. למה הכוונה? הביטו בגרף: בימין ובימין־מרכז יש דומיננטיות של הנושא הישראלי־פלסטיני. יותר מ־40% מכלל הימין מגדירים את עצמם לפי עמדתם ביחס לסכסוך. אבל זה לא המצב בקבוצות אחרות. במרכז, כבר ניכר שוויון בין שני נושאים – הסכסוך, ולצדו "המחנה שהחזון התרבותי שלו לישראל יותר דומה לשלי". במרכז־שמאל ובשמאל המשוואה מתהפכת: הסכסוך מאבד גובה כמגדיר זהות, "החזון התרבותי" הוא הנושא הדומיננטי.
זה הבדל מרתק. החלוקה המחנאית נתפסת בעיני מחנה אחד (כלל הימין) בעיקר כביטוי של עמדה מדינית, ובעיני מחנה שני (כלל השמאל) בעיקר כביטוי של דמיון תרבותי. כמו שכבר אמרנו, שאלת הבחירה במאפיינים שונים תלויה במידה רבה באפשרויות המוצעות לנשאלים, וייתכן שלא מדובר כאן בשינוי חברתי אלא בשינוי שמקורו בהחלטה שלנו להציע את הקטגוריה "חזון תרבותי" כאפשרות.
אבל בכל מקרה, מדובר בממצא מעניין, שעשוי להעיד על פרשנות שונה במקצת של קבוצות שונות בחברה לסיבה שבעטיה ישראלים בוחרים את המחנה שאליו הם משתייכים.
איך נסביר את הפער הזה? הנה אפשרות אחת: המרכז והמרכז־שמאל כבר מזמן אימצו חלק ניכר מעמדות הימין ביחס לסכסוך (כמו התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, לפחות בטווח הנראה לעין). לכן, ישראלים של מרכז ומרכז־שמאל לא יכולים להגדיר את עצמם בהתייחס לסכסוך. הם מוכרחים למצוא משהו אחר. הם אלה שעברו שינוי אידאולוגי, ולכן הם אלה שמחליפים את עילת ההגדרה.
הנה עוד אפשרות: הרפורמה המשפטית והשיח הציבורי סביבה, והמאפיינים המאוד חדים של הקואליציה הנוכחית (דתית, שמרנית, מזרחית) הביאו להדגשה של "הבדלי תרבות" שמאפילים על הבדלים קטנים יותר הנוגעים לסכסוך. יש כמובן גם ויכוח נמשך בקשר לזירה הפלסטינית. בימין תמצאו לא מעט תומכים בהחזרת יישובים לגוש קטיף, במרכז־שמאל לא תמצאו כאלה.
אבל מול ההבדלים הללו, שנוגעים או לתוכניות לא מעשיות (אף אחד לא חוזר לגוש קטיף) או לחזונות ארוכי טווח (מה יקרה עם הפלסטינים בעתיד), ההבדלים הנוגעים ל"תרבות" נראים דחופים יותר, מציקים יותר.
ל"הסכמה בנושא הישראלי־פלסטיני" יש הקשר של דעות בנושא מדיני. משהו שאפשר להתווכח עליו, להסכים או לא להסכים, להתפשר, לחפש לו פתרונות מעשיים. "חזון תרבותי דומה" הוא דבר מעורפל יותר, ועמוק יותר. "אני דומה לך תרבותית" או "אני שונה ממך תרבותית" זה לא בדיוק נושא לליבון ולוויכוח. זה מצב. הוא נוגע לליבת הזהות של בני אדם. הוא הרבה יותר כוללני ומקיף.
ישראלי יכול לחלוק על ישראלי אחר בנושא הישראלי־פלסטיני ולהסכים איתו ביחס למדיניות כלכלית, או בשאלות של דת ומדינה. ישראלי עם "חזון תרבותי" אחר הוא ישראלי שיש מחלוקת איתו לכל אורך הגזרה. מחלוקת על "התרבות" של מדינת ישראל, של החברה הישראלית.
ובמילים אחרות: לא צריך להקל ראש בהסטה ממחלוקת על "הסכסוך" למחלוקת על "חזון תרבותי" בקרב מחנה ישראלי לא מבוטל. זו הסטה שעשויה להעיד על קושי גובר להסתדר, על קושי גובר להגיע להסכמות, על קושי לחבר ולהתלכד.
התרעות פיקוד העורף