מעניין, שממחנה האוהדים והתומכים של ג'ו ביידן עלו קולות של אכזבה עמוקה, שאחדים מהם נשקו לייאוש, מהופעתו ומאופן דיבורו, מחשיפתו כאיש זקן. מקרב אוהדיו של טראמפ, מה"בייס" של נאמניו לא נשמע כמעט קול, אות וסימן של שמחה, של סיפוק והנאה ממה שהם בוודאי הסיקו מהופעתו.
חברי קונגרס ובכירים דמוקרטיים הגיבו וביטאו את אכזבתם מהופעתו של הנשיא ביידן על ידי איזכור של אפשרות שביידן יפרוש מהמרוץ והמפלגה תבחר במועמד חדש. חברי קונגרס ובכירים רפובליקניים לא יצאו מכליהם ולא הגיבו על מה שהם הסיקו ככישלונו של ביידן והצלחת טראמפ. אולי הם שתקו, משום שמלאכתם נעשתה על ידי אחרים?
צריך לזכור שנשיא מכהן מגיע לעימות עם יריב במצב לא פשוט ולא נוח. הוא צריך להסביר ולהגן על דברים שעשה או לא עשה על החלטות שקיבל. ובאותו זמן גם לומר משהו, התבטאות, הצהרה שתשמע ותתקבל כמנפיסט, כיוזמה, הצעת תכנית לעם. האמת היא, שכמעט בכל העימותים הטלוויזיוניים בין נשיאים מכהנים ומועמדים-יריבים, הנשיאים לא בדיוק הצליחו. רונלד רייגן, ריצ'ארד ניקסון, ג'ורג' בוש, ברק אובמה יצאו מפסידים מהעימותים הראשונים שקיימו עם יריביהם. אבל המשיכו במרוץ לנשיאות וניצחו.
ביידן נכשל בהגנה משכנעת על מה שהשיג בארבע שנות כהונה בבית הלבן. ביידן גם לא השמיע התבטאות, הצהרה או בשורה שאמריקאים ייזכרו. הוא שאף להיראות ולהישמע נחמד. זה לא בדיוק הצליח. הוא נראה, דיבר, הגיב כאיש עייף, לא בדיוק משכנע. לדונלד טראמפ לא היו שום בעיות. הוא פשוט חזר שוב ושוב על שקרים, נתונים מזוייפים, רבעי אמתות שהוא משמיע ומשווק בכל הופעה ונאום שלו.
הויכוח בין ביידן לטראמפ, אם אפשר בכלל להגדיר את חילופי הדברים הקנטרניים, העקיצות וההקנטות שהטיחו אחד בשני ויכוח, היה ויכוח בין אמת לשקר. פשוטו כמשמעו. בויכוח כזה לג'ו ביידן לא היה מלכתחילה שום סיכוי לצאת מנצח. במיוחד מול יריב ששקר הוא מהות חייו.
הדיבורים על אפשרות שג'ו ביידן יפרוש מהמירוץ הם שטויות. הוא לא חושב על זה. נשארו עוד כחמישה חודשים עד לבחירות. זהו פרק זמן ארוך. דונלד טראמפ ימשיך להפיץ את נגיף הטראמפיזם המטורף. ג'ו ביידן יעשה את עבודתו כנשיא. בין שיגרה לשיגרה יקיים הופעות וישא נאומים.
התרעות פיקוד העורף