ירדתי מכבש המטוס בשדה התעופה בן־גוריון בינואר 1988. אבי ז״ל נשאר מאחור: במסך הברזל נפתח סדק, אך המסך טרם נפל ואבא שלי היה מסורב עלייה. הייתי בחורה בת 20, פעילת מחתרת, דעתנית, מתעניינת בפוליטיקה וסבורה שכל האמת אצלי, כי ככה זה בגיל 20.
ועם זאת, לו נדרשתי, הייתי ללא היסוס וללא התלבטות מתלווה לכל פוליטיקאי, מצטרפת לפמליה של כל בעל תפקיד בכיר מבלי קשר לשייכותו הפוליטית, ולו רק בשביל בדל תקווה שהנסיעה תסייע לאבי ולסירובניקים אחרים לצאת מברית המועצות.
ועם כל האכזריות של המשטר הסובייטי שחלף מן העולם אך ככל הנראה קם בימים אלה לתחייה בגלגול שונה במקצת, אין מה להשוות בין מסורבי עלייה לחטופים בשבי חמאס, שגורלם חמור שבעתיים ומוות אורב להם בכל רגע נתון. רק חדלי אישים מסוגלים לעוות את פרצופיהם ולהשמיע גינויים מכוערים כלפי מי שהסכימה להתלוות לראש הממשלה בנסיעתו לוושינגטון, כשגורלם של בן זוגה ושל חבריה לצרה מונח על כף המאזניים.
נשימתם של מאות אלפים נעתקה כשסיפרה על הרגעים המחרידים בשבי, כשחטופים אחרים נרצחים מול עיניה ואיפשהו במנהרות היא מצליחה להאזין לשידור הרדיו הישראלי ובשידור משמיעים את דבריו של נתניהו כי המלחמה רחוקה מלהסתיים ושחרור החטופים יבוא עם סיומה.
ונועה מאזינה כשהיא יודעת שאמא שלה על ערש דווי. נתניהו לא השיב. הוא ניצב מולה, פניו חתומות. אורי משגב, דן מרגלית ורוני מאנה, גם לו הזדמנו למעמד דומה, גם לו היו מתנסחים כמותה, מילים כדורבנות, אף מילה שלהם לא הייתה מגיעה לעוצמת הנאום של נועה שראתה את המוות בעיניים בשבי חמאס. מן הסתם הצטערו על הדברים הקשים שהטיחו בה, אך הרכבת כבר יצאה מהתחנה.
הסערה הציבורית סביב המתקפות על נועה ארגמני חידדה את השאלה הערכית ביותר שבפניה ניצבת החברה הישראלית בסוגיית החטופים: שאלת ההבחנה בין סיבה לתירוץ. בין מניע אמיתי להסבר. האם התומכים בעסקה רואים בה כלי להפלת הממשלה ועל כן דורשים להזדרז ולחתום? האם המתנגדים לעסקה חוששים לגורלה של הממשלה ועל כן דורשים לדחות את העסקה או לכל הפחות לנהוג בסחבת? סוגיה שכל כולה משפט שלמה. מי אומר ״גזרו את הילד״?
מה יגידו, ליתר דיוק מה היו אומרים מתנגדי הממשלה? האם היו בוחרים להשיב: ״במתכונת כזאת העסקה תסכן את שאר אזרחי המדינה, אז חייבים לוותר עליה ונשחרר את החטופים לאחר מכן, כשתיפול הממשלה״? זה ההיגיון של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר וטלי גוטליב בצדו השני של המתרס: הסכנה העתידית התיאורטית ל״כלל האזרחים״ שקולה יותר מהסכנה הממשית והמיידית הנשקפת לכמה עשרות חטופים. או שמא היו משיבים: ״העיקר שיחזרו, גם אם השלטון יישאר בידי הממשלה שמבחינתנו היא ממשלת האסון, ובסכנות המסתמנות נדע לטפל לאחר מכן״?
התסריט כאמור בדיוני, אז באשר למתנגדי הממשלה מדובר בשאלה תיאורטית. ועם זאת, השאלה התיאורטית הזאת צצה, ולו בצורה חלקית, כשנועה ארגמני נענתה להצעה להתלוות לביקור ראש הממשלה בארה״ב. קיבלנו את התשובה על קצה המזלג: בקרב מתנגדי הממשלה הדעות חלוקות, אבל הרוב המכריע מעדיף עסקה על הפלת הממשלה. ורק מיעוט קטן ומזערי אומר: ״גזרו״.
תומכי הממשלה, לעומת זאת, נדרשו לשאלה האמיתית והמעשית: האם לקדם את המגעים לעסקה כאשר קיימת סבירות גבוהה כי חתימה על העסקה פירושה סיום רשמי של המלחמה, וסיומה הרשמי של המלחמה מקרב הקמת ועדת חקירה ממלכתית ועשוי להקדים את הבחירות? ברור שלא נעים לתרץ סחבת או סירוב לקדם את המגעים לעסקה בהשלכות פוליטיות, גם אם מי מהשדרנים בערוץ 14 פולט בטעות את האמת: ״אסור לקדם כל עסקה שמסכנת את יציבות הממשלה״. אז מדברים על סכנה תיאורטית ל״כלל האזרחים״ לעומת הסכנה הממשית לכמה עשרות חטופים.
כמו בתסריט הבדיוני הראשון, בתסריט המעשי השני הדעות בקרב החולקים עמדות פוליטיות זהות או קרובות אחת לשנייה - מתחלקות. הסקרים משתנים, המציאות משתנה אף היא וקשה לעמוד על מספרים מדויקים. אבל מסתמן כי חלק לא מבוטל בקרב תומכי הממשלה נרתע מלהגיד ״גזרו״. ואילו חלק שככל הנראה הוא גדול יותר, אם כי אינו מהווה את הרוב המוחלט בקרב תומכי הממשלה, בוחר להתנגד לעסקה. החלק הראשון נטול הנהגה פוליטית מגובשת, לעומת פלג המתנגדים שמיוצג על ידי בן גביר, סמוטריץ', הרבנים הקיצוניים יותר, דוגמת הרב דוב ליאור, הרב יעקב אריאל והרב שמואל אליהו, והאגף הרדיקלי בליכוד.
הסכנה אשר נשקפת ל״כלל האזרחים״ - תיאורטית. הסכנה לממשלה - ודאית. אז כשהם נדרשים להכריע בין הסכנה הוודאית לחטופים לבין הסכנה הכמעט ודאית לממשלה, הם קובעים : ״גזרו״. למותר לציין כי מנהיגיה ורבניה של ש״ס דווקא מסתייגים מהאמירה הנחרצת הזאת של שותפיהם לממשלה. הפוליטיקאים, הרבנים ומובילי דעת הקהל עומדים בימים אלה במבחן. מי יגיד: ״תנו לה את הילד החי״, ומי יגיד: ״גזרו״?
התרעות פיקוד העורף