צריך למשש פעמיים | רון מיברג
לא שם זית | רון מיברג

יכול להיות שאני אדם עצבני, אבל אני רגיש לסוג הצרימה והתאוותנות של אלה שאינם מוותרים על הצורך להיות סמוכים למרכז הרעש באתרים שבהם נעשית היסטוריה. רינגו, פול וקלפטון אמורים היו להיות בקונצרט על פי כל אמת מידה; הנקס לא. אבל הנקס - כפי שאני יודע שנים - הוא הנדחף הבלתי נלאה.

צריך להניח את האמת על השולחן: אף פעם לא צפיתי ב"פורסט גאמפ" מתחילתו עד סופו; לא צפיתי בו בקולנוע ולא התיישבתי לצפות בו בטלוויזיה. השנה מלאו ל"פורסט" 30 (בכורתו נערכה ב־1994) ועבורו קיבל הנקס את האוסקר השני שלו ברציפות שנה אחרי "פילדלפיה". על "פילדלפיה" אגב, דעתי טובה. היה צריך סוג של אומץ לב באותה עת לגלם חולה איידס, כולל גסיסתו ומותו.

מהקטעים הלא מחוברים שראיתי מ"פורסט גאמפ", בעיקר ברגעים המעטים שהנקס מפסיק לרוץ הלוך ושוב באמריקה ואנחנו לומדים על משך צמיחתו של זקן עבות, אני יודע קצת על לוטננט דן, ג'ני ההיפית, באבה שרימפס וסאלי פילדס. כאשר נמכר "גאמפ" ב־$4.59 באמזון, רכשתי את ה־DVD וצפיתי במה שיכולתי לשאת. לא הופתעתי לטובה. הסרט נראה לי כ"זליג" על גבר בעל מגבלה שכלית מסוימת שנקלע למוקדים הלוהטים של ההיסטוריה האמריקאית בשנות ה־60 ואחריהן, והעניק לי תובנה חשובה: הבנתי מיהו טום הנקס ולאן אצה דרכו.

במגזין הבידור היעיל "EW" נכתב ש"גאמפ" "יהיר, רדוד ומונוטוני, סרט שמשחית זמן רב בקידוש הגיבור שלו שלמרות 'תמימותו' הוא פגיע בערך כמו סופרמן". "אם לשפוט את הסרט על פי הפופולריות שלו", התפרסם ב"שיקגו רידר", "המסר שטיפשות היא דבר נאצל הוא מה שאמריקאים רבים רוצים לשמוע".

הדברים מיצו באופן מדויק ואינטליגנטי את "פורסט גאמפ" והם נכתבו מתוך חמלה ואיפוק מרבי. תגובתי לסרט ולרעיון הניצב במרכזו, הייתה אלימה בהרבה, אבל אין לי צורך דחוף למסור את עיקריה. אני יודע שלדבר סרה ב"גאמפ" זה לדרוך על ציפור נפשם של רבים וטובים שהלכו שולל אחריו.

במובנים רבים טום הנקס הוא בחור פשוט וטוב במובן הרע; מישהו המנהל קריירה מצליחה ומשתלמת, שעה שהוא פוזל לקריירה שנייה; אחד שתורם לכל המטרות הנעלות, מנסה להציג בפני העולם את הפן החיובי של האמריקאיות, איש משפחה למופת, שכבחור צעיר היו מי שגרסו שהוא נאה והוא הולך ונעלם בתוך מעטפת גופנית המאבדת מחִנה, ומעלה את הרף של מחויבותו למולדת.

במילים אחרות, טום הנקס מעניין הן כפנומן קולנועי וטלוויזיוני כשחקן ומפיק, והן כמי שמצליח להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות. הנקס לא זקוק למפלגה כדי להגיע לבית הלבן ולא לתרומות. לא משנה מי הנשיא בזמן נתון, תמיד יקבל חיבוק וצ'פחה נשיאותית ויקשיבו לו כמה דקות, אף שרוב אמירותיו האלמותיות נקראות כמו מעוגיית מזל או מסטיק "בזוקה". הפסקתי לספור את הצילומים שבקדמתם יושבים מנהיגים וסלבס וראשו של הנקס כאילו מציץ במקרה מאחורי גבם. צנוע לכאורה שאינו חי חיים צנועים כלל.

לפרויקטים שהוא רוצה להרים, מחכה כסף בכספת מטפורית ובה סכומים שיכולים לכלכל מדינה בעולם השלישי. ב"איש השנה", אחד מסרטיו האחרונים והזניחים של רובין וויליאמס אך עדיין מצחיק כהוגן, מחליט קומיקאי ומגיש תוכנית טלוויזיה להתמודד על הנשיאות וזוכה בגלל תקלה במחשב. לא בטוח שהנקס זקוק לתקלה כדי להיבחר. הוא אחד האמריקאים הפופולריים ביותר בארצו ובעולם, והוא בחש בנושאים רציניים ודרמטיים שנים רבות כאשר בגבו נושף דינמו בשם סטיבן ספילברג.

האיש שבקיר | רון מיברג

מאחורי חזותו האפורה של טום הנקס מסתתר שחקן ומפיק שרוצה להשאיר חותם על אמריקה. בחירת סרטיו אינה מקרית, משום שהנקס עמל על הקמת מורשתו