בשנה הקרובה ישראל תצטרך לבחור בין שני מסלולים. הראשון מאפשר לחסל מחבלים בכירים בביירות ובטהרן. השני מאפשר להמון משולהב לפרוץ לבסיסי צה"ל.

מעשי הגבורה שלא תועדו מה-7.10: הלוחמים הושמטו מתחקיר הקרבות בבארי
"השריפה הגדולה": השופר של נסראללה בטוח - ישראל עשתה טעות ענקית ותשלם עליה ביוקר

המסלול הראשון מוביל לניצחון, לא לניצחון מוחלט כי אין דבר כזה "ניצחון מוחלט". הוא כן מוביל לניצחון טקטי נוסף, שבסופו של סבב נוסף הופך לניצחון אסטרטגי, כי הזמן פועל לטובת המנצחים. המסלול השני מוביל לחורבן שעלול בסופו של יום להתגלות כמוחלט, כי יש דבר כזה, חורבן מוחלט. העם כבר חווה אותו על בשרו לפני 2,000 שנה.

את המסלול הראשון מנהלת מדינת ישראל. המסלול השני מתנהל נגדה. כי המחזות בשדה תימן ובבית ליד הם לא התפרצויות זעם מקריות וחולפות, הם חלק אינטגרלי ממאבק הזוי שמתנהל כאן מינואר 2023. קרב נוסף במערכה שמנהלת הממשלה נגד המדינה.

נעמיד דברים על דיוקם: מדובר במספר מחדלים. לכל מחדל יש אשם. המחדל הראשון: שמירה על המחבלים בכלל ועל מחבלי נוח'בה בפרט, אינה באחריותם ולא מתפקידם של חיילי מילואים. מילואימניקים מגויסים לצה"ל, לא לשב"ס.

השר האחראי, אשר נמנע מלדאוג לכליאתם של הרוצחים המתועבים במתקני שב"ס, הוא איתמר בן גביר, והשרה גילה גמליאל העירה לו על כך בישיבת הממשלה ביום שלישי. בן גביר ניסה להצטדק ופיזר תירוצים עלובים. "אין מקום בכלא", "אין כוח אדם". מי היה חושב אחרת?

איתמר בן גביר (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

המחדל השני: הממשלה לא הגישה ולא קידמה הצעת חוק עשיית הדין במחבלי חמאס, דוגמת חוק עשיית הדין בנאצים. כבר ב־16 באוקטובר הונחה הצעת החוק, חוצה מחנות ומפלגות, על שולחן הכנסת. לא נקבעה ועדה שתטפל בה וההצעה נקברה קבורת חמור. מי אשם? ראש הממשלה בנימין נתניהו.

המחדל השלישי: אף מחבל נוח'בה לא הועמד לדין עד עצם היום הזה. גם אם לא נחקק חוק מיוחד, ניתן להגיש כתבי אישום במסגרת החקיקה הקיימת, אם בטריבונל צבאי ואם בבית משפט אזרחי. מי אשם במחדל, מי אחראי לסחבת? שר המשפטים יריב לוין.

המחדל הרביעי: הטיפול של הפרקליטות הצבאית בסוגיה. נכון, חקירת מקרי התעללות במחבלים, אם אכן בוצעו, היא במסגרת אחריותה ומחויבותה. אבל האופן שבו תוכננו המעצרים, הוא הזוי בלשון המעטה.

ההחלטה לוקה בחוסר רגישות זועק לשמיים ובזלזול ברגשות הציבור. מי אשם במחדל? מיהו השר האחראי? שר הביטחון יואב גלנט. בשונה מבן גביר, נתניהו ולוין, הוא היחיד שיכול אולי לטעון במחדל הנקודתי הזה כי לא ידע. ועם זאת, היה עליו לדעת.

ואתם תגידו, למה להאשים את הממשלה בכל מחדל? גם פקידים בכירים נושאים באחריות. כי הממשלה אחראית והממשלה אשמה כשיש מחדלים. נכון, יו"ר יהדות התורה השר יצחק גולדקנופף חושב אחרת, אבל מה לעשות, הוא לא למד לימודי אזרחות ועל כן מתקשה להבין מה שייכת הממשלה למלחמה.

למי נשבעתם אמונים?

שחקן כדורגל לא יכול לחטוף כדור ולהכניסו לשקית שהביא מהבית, גם אם הקבוצה היריבה ממש, אבל ממש, מעצבנת ושחקניה מתפרעים על המגרש. עורכת דין לא יכולה להעיף סטירה מצלצלת לגרוש של הלקוחה שלה, גם אם אנס או הִכה את גרושתו. כי יש כללי משחק. כי התפקיד מחייב.

שר בממשלה או חבר כנסת שאינו מרוצה מהתנהלות פקיד, פרקליטים או שופטים, מוזמן להשתמש בכלים שעומדים לרשותו במסגרת תפקידו. למשל, להגיע לביקור, לגלות שהפקידים לא פועלים בניגוד לחוק. למשל, להגיש שאילתה לשר הממונה. לשנות את החוק.

יוצאים מן הכלל הם מקרים של אלימות מיידית ובוטה שבה נוקטים משטרה או מג"ב כלפי אזרחים שאותם מייצג שר או חבר כנסת. כך, בפינוי האלים של עמונה ב־2006 הח"כים אפי איתם ואריה אלדד התייצבו מול שוטרי מג"ב בניסיון להגן על תושבי עמונה והאזרחים שהגיעו למחות נגד הפינוי, וחטפו מכות.

כך, הח"כים גלעד קריב ונעמה לזימי התייצבו בחודש שעבר להגן על המפגינים שמחו נגד הממשלה בקפלן, וחטפו מכות מהשוטרים אף הם. איתם, אלדד, קריב ולזימי – כולם מילאו את חובתם כנבחרי ציבור ופעלו במסגרת התפקיד ובמסגרת החוק.

נעמה לזימי משתתפת בהפגנה (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)

לו נרשמה אלימות בעת מעצרם של חיילי המילואים שנחשדו בהתעללות במחבל נוח'בה, הייתה זאת זכותם ואף חובתם של שרים וחברי הכנסת להתייצב ולמנוע את האלימות, אם צריך, בגופם. למנוע את האלימות, לא את עצם המעצר.

אם אתה לא מכיר בכללי המשחק ובסמכות השופטים, אל תשחק כדורגל. אם את/ה לא מסוגל/ת להתאפק למראה פושע נתעב שפגע בלקוח שלך, אל תעסוק בעריכת דין. אם אתה רוצה להוביל המון משולהב לבסיסי צבא המדינה שלך, אל תשמש שר בממשלתה.

הצהרת כשנכנסת לתפקיד כי אתה מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לידיעתם של השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף. אז תעשו טובה למדינת ישראל, ותחליטו אם אתם שרים או מנהיגי מהפכה.

גם הח"כים צבי סוכות, ניסים ואטורי וטלי גוטליב שאצו־רצו למקום בשביל לקושש לעצמם כמה קולות, נשבעו אמונים למדינה. הם אומנם לא חברי ממשלה, אך נמנים עם חברי הקואליציה.

צבי סוכות בשדה תימן (צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90)

כשפרלמנטר מהאופוזיציה מוביל מהפכה או לוקח בה חלק פעיל, יש בכך היגיון וכבר היו דברים מעולם. אבל אצלנו שרי הממשלה וחברי הקואליציה מניפים את נס המרד נגד המדינה ופורצים לבסיסי הצבא. וראש הממשלה מחריש, מושך זמן ומסתפק בהתבטאות רפה שכוללת, איך לא, מתקפה על מתנגדיו הפוליטיים שמפגינים נגדו.

מיליציית הפטפטנים

לו הדבר היה תלוי בשרים ובח"כים שפרצו לבסיסי צה"ל ולחבריהם בממשלה ובכנסת שצידדו בפעולותיהם, פואד שוכר ואסמאעיל הנייה היו עדיין בחיים.

לא משום שעמיחי אליהו, בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר היו מתנגדים לחיסולים, אלא משום שהיו רצים לספר לחבר'ה וממהרים לריב על הקרדיט. הם לא ממש יוצאים מן הכלל. התדרדרנו למציאות שבה לא ניתן לנהל דיון בקבינט המדיני־ביטחוני על תגובות אפשריות לטבח הילדים במג'דל שמס, ועל כל פעולה מעשית שהיא.

אבל הפטפטת היא לא הסיבה היחידה. לו הדבר היה תלוי בבן גביר ובסמוטריץ', לא היו חיסולים כי לא היו שירותי ביטחון. בשביל לאסוף מודיעין, לרקום תוכניות, להפעיל צבא, חייבים מדינה. מדינה על חוקיה, מוסדותיה והפקידות הבכירה שלה. ללא ממלכתיות אין מדינה, אין צבא, אין מודיעין, אין חיסולים בביירות ובטהרן.

מאז פרוץ "הרפורמה המשפטית" אנו עדים למחזה הזוי שאין כדוגמתו. ממשלת ישראל בחלקה הגדול מנהלת מערכה גלויה, דורסנית וחסרת מעצורים נגד מדינת ישראל. חוקיה הם מכשול.

הפקידים הבכירים שלה וכל בעלי התפקידים הממלכתיים הם אויב. עמודי התווך הכלכליים שלה הם "פריבילגים אשכנזים", מבלי קשר למוצא שלהם. תיאוריית ישראל השנייה היא תורת המהפכה לכל דבר ועניין.

מלחמת חרבות ברזל לא בלבלה את מובילי המהפכה: לרשימת האויבים צורפו גנרלים בוגדים, בוגרי קרן וקסנר. אל תשאלו מדוע בן גביר וסמוטריץ', ממובילי המהפכה, מתעקשים על המשך המלחמה ומדוע ראש הממשלה מתעקש על "ניצחון מוחלט", כשגנרלים שהם לא נותנים בהם אמון מנהלים את המערכה. אין היגיון.

כמו שאין היגיון בהתנהלות הממשלה כששריה הבכירים נוהגים כמו מובילי מהפכה, וראש הממשלה מגבה אותם ובמקרה הטוב מחריש. בישיבת הממשלה השבוע שרים אחדים העזו להשמיע מחאה נגד הפריצה לבסיסי צה"ל. אבל לשרים משה ארבל, גילה גמליאל ועמיחי שיקלי אין קול ואין השפעה.

בהתפרעויות בשדה תימן ובבית ליד נרשמה גם עליית מדרגה. לפי החשד, שבשעת כתיבת שורות אלה טרם הוכח אבל התעורר, בן גביר מנע מהמשטרה להגיע למקום ולהשליט סדר. אם לא מכירים במדינה ובחוקיה, מה הפלא שהמשטרה היא הכוח הפרטי של השר הממונה עליה? ירצה - ישלח את השוטרים להשליט סדר. ירצה - ימריד אותם נגד המדינה. ישראל, קיץ 2024. טירוף מערכות.

tguvot@maariv.co.il

קיץ 2024 - עונת טירוף המערכות: כשאין היגיון בממשלה, לא פלא שמורדים נגד המדינה

המחזות בשדה תימן ובבית ליד הם לא התפרצויות זעם מקריות, אלא חלק אינטגרלי ממאבק הזוי ומתמשך שהממשלה מנהלת נגד המדינה