כנראה ההורמונים נגסו בכל חלקה טובה במוחי, כי המונחים הנ"ל הם אוקסימורון מוחלט למציאות, בעצם אני לא יודעת מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו לטוס עם תינוק בן חצי שנה, ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים וילד בן 11.
ההפוגה היחידה שהייתה התרחשה בין הטנטרומים של אורי האמצעית בקנאה קיצונית לאחיה. הזמן החופשי היחיד היה לי במקלחת הצה"לית שעשיתי (וגם זה בקושי), וזמן האיכות הזוגי, לא יודעת כל כך איך לקרוא לו. אולי קוויקי עד שנעצמות העיניים. כשהגענו ללילה עשינו סיכום יום קצר וחרפנו תוך כדי מסקנות. דיברנו איטלקית ברוורס כשאנו מנסים להבין ממה להימנע ביום למחרת.
כל החלטה חזקה שלקחנו הלילה, כמעט התמסמסה לגמרי מול שלושת היינוקות בבוקר ברוך השם, ערך עצום למילה. עוצמה הורית כבר אמרנו? אבל כאמור, עם כוס יין טובה הכל התעמעם והצעקות באוזניים היו חביבות יותר לרגע או שניים.
אבל מה כן היה לנו בין כל האנדרלמוסיה?
שלושה ילדים שהם עולם ומלואו מצחיקים וחייכנים, בעיקר כשהם שבעים וישנים, אחרי אטרקציות מרובות.
הבנה גדולה שלא צריך לנסוע רחוק, להשכיר רכב ולטייל כדי להתגבש ולצרוח אחד על השניה עד איבוד אחוזי שמיעה. את זה אפשר לעשות גם בבריכה במלון. פחות הוצאות, יותר אלכוהול ופחמימות ושבו סוכרים לגבולם.
איטלקים הם עם שפחות מאמין במזגנים וחותר לשקט אחרי 21:00 בערב. כשאורי בכתה ערב אחד, למחרת קיבלנו משלחת של מנהלת כפר הנופש לבדוק שהילדה בסדר ולשאול אם היא צריכה רופא (לא יודעת אחותי, אם יש לך רופא מומחה לטנטרומים זה יכול להיות סטארט אפ בישראל). התנצלנו על הרעש ולמרות שהיא אמרה שאין בעיה ושככה זה ילדים, אפשר היה בסיפא של דבריה להבין שאנחנו מדורגים חזק ב-black list אחר כבוד.
דבר נוסף שלמדנו הוא שצוות הווי ובידור זוהי תפיסה קיומית בהורות.
בין תינוק לפעוטה במושב האחורי, כל צעצוע הפך לאוכל ולהפך, לא כולל אביזרי הרכב עצמו.
ילד בן 11 הוא נווט, בייביסיטר ואח אלוף גדול שיודע לנהל כמו מנכ"ל בכיר, ועוד לא דיברנו על גיל ההתבגרות שבצבץ במלוא הדרתו בטיול ("אמא לא בא לי תמונה", "אמא את לא מבינה", "מה אמא, לא אמא, לא הבטחתי לך ברכה ליום הולדת, אה בעצם כן, טוב אחר כך", "אמא אל תשני לי ולאבא את התוכניות, כבר קבענו").
קניון הוא פתרון טוב. בעיקר להורים. בעיקר עם שירותים לקקי וגלידה ביד. לא בהכרח בסדר הזה.
דבר נוסף - כששאלו אותנו מאיפה אנחנו ולא רצינו לענות כשהיו לידנו אנשים נוספים בקבלה, הדבר התגלה ככמעט בעייתי כשהוצאנו דרכונים ישראלים לצילום. העניין של עמעום זהות משל היינו במוסד גם פחות עובד עם ילדים קטנים שצורחים בעברית. זו גם הפעם הראשונה בחו"ל שהסתרתי את קעקוע המגן דויד שלי (שאורי קוראת לו דגל ישראל) כי באמת חששתי.
לסיכום, לשנה הבאה ביוון הבנויה, עם ריבועים בבטן ולא של גלידה ויוגורטריה.
התרעות פיקוד העורף