כואב באוזן: בתוכניות העימותים ברדיו עושים קריירה על שנאה | חיים אתגר

ערב החורבן. איזה גועל נפש. בשבוע שעבר פגשתי מתחזה שנכנס לקטגוריה המנוולת ביותר של תחום הנוכלות. אדם שביצע זוועות בעבר והמשיך לעשות זוועות בהווה. לא העזתי לדבר אליו באותה רמה כמו ששמעתי ברדיו באותו שידור. והאמינו לי, הייתי קשוח עם העבריין. איך הם מעיזים? איך הם מעיזים להסית, לחרחר שנאה בעבור בצע רייטינג? בושה. מה שקורה שם גרוע מאות אלפי מונים מכל נקודות השפל של תוכניות הריאליטי והבידור הכי נמוכות שהגיעו אי־פעם למסך.

בתום הטחת הבוץ לא נשמעה התנצלות וברור שלא השעיה. רק צלצול המזומנים שהפרסומות מספקות ותהילת המנחים שממשיכה לנסוק. תהילה של אנשים שמדברים "דוגרי", שלא "מתביישים". שמעשית עושים קריירה על שנאה וחרחור ריב.

בעת הזאת בריונים הופכים לכוכבים. אין מוסר בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה. הם מדליקים אותנו אחד נגד השני, בלי שום עכבות או עיכובים. אני מניח שמקום מיוחד שמור עבורם בעולם הבא, אבל בינתיים אנחנו בעולם הזה, והם פועלים בלא הפרעה.

פעם, כשהיה מגיע תשעה באב, היו עושים חשבון נפש. דיברו, גישרו על הפערים, הכו על חטא, ועכשיו? רק תיעוב. השנאה מוכרת, הקיצוניות מוכרת - ושיישרף העולם. המבצעים האלה חכמים. הם מבינים ויודעים בדיוק מה האפקטיביות של מעשיהם ואיך אפשר לעטוף את פצצת הזעם הקדוש כך שתרבה האזנה. אין דרך לעצור אותם. המדרון התלול מגלגל את כולנו מטה, והם עוזרים לנו לשקוע ואפילו נהנים מזה.

מה אנחנו יכולים לעשות? לא להאזין. לכבות את הרדיו ולהפנות את הגב. שיתבשלו במיץ של עצמם. בלי מחיאות כפיים ומצבור מזומנים הם ישתתקו, ואנחנו נינצל.

במעבר חד ואולי בעצם טבעי לחלוטין: החלטנו שיוצאים לחופשת קיץ. למרות כל הצער והכאב שהפך לחלק בלתי נפרד מהלב של כל ישראלי באשר הוא. שבוע של בריחה חלקית לא יזיק. ימים בלי שנאה כפי שתוארה לעיל. שמש וים ונחת לקטנות.

אצלנו העניין מתחיל עוד מההזמנה. זה פרויקט שמגייס את כל הבית והעבודה. מנסים לשלב קצת ביזנס ופלז'ר. עובדים ונופשים במקביל. למזלנו הזמנו מראש באל־על, שעדיין טסים. כפרות על המחיר, הם מצילים אותנו. טילים, הפגזות - המטוסים שלהם עובדים.

בחרנו ביוון. כמעט אי אפשר ליפול שם. מים צלולים, מחירים סבירים, פנאן וקרוב. קרוב זה מצוין עבורי. אני משקשק מטיסות. כמה שפחות מעל לאדמה, ככה טוב לנפשי שמתה מפחד ממקומות סגורים. אחרי נבירות ובחירות נמצאו מקומות לינה שענו על הצרכים ההפקתיים והמשפחתיים. אבל אז, כמה ימים לפני הטיסה, אשתי הפילה פצצה: פתאום התגלה שאין מזגן במלון. מדובר באיזה בית אירוח אקולוגי חמישה כוכבים או משהו כזה, ואין קירור. מי היה מאמין שעוד קיים דבר כזה בעולם. מתברר שלא רק באולימפיאדה מתעלמים ממכות החום שפוקדות אותנו.

רק מעצם הידיעה כמעט קיבלתי התקף לב. עצם המחשבה על כל הצוות לח וסובל והבנות שלי מזיעות בעפעפיים, עשתה לי רע. והכי קשה הוא מצבי הפרטי. חום ושמש הם האויבים הגדולים ביותר שלי. זה שאני שורד במזרח התיכון זה נס בלתי מפוענח. המחשבה על למצוא את עצמי בסוף יום יושב בחדר ונוטף זיעה, הפכה את עצם הידיעה על הנסיעה לשחורה משחור.

אשתי המסכנה הייתה הקורבן לכל התסכולים שלי, להיסטריה ולחשש מהתייבשות. בקיצור, יצאתי עליה בחוסר סבלנות וכמעט זכיתי למחבת בראש. פנינו לתור אחר משהו אחר. למרבה הצער כל המקומות הראויים כבר נתפסו. שיא העונה, וכך נותרנו עם אפשרות אחת בלבד: איזה airbnb מרוחק שנות אור משדה התעופה. היות שמדובר ביוון, ניאלץ לעלות על מעבורת כדי להגיע ליעד. אבל מעבורת היא כלי שיט סגור ומסוגר, מה שמביא אותי שוב לפחד מוות ממקומות סגורים שבוודאי יפקוד אותי ברגע שנעלה על הכלי התחבורתי הזה.

אחרי האיום במכת מחבת, קיבלתי את גזר הדין. זה מה יש ונחזיק מעמד. אני רק מבקש מישראלים שישהו באזור לא להדליק רדיו ולשמוע בקולי קולות תוכנית של קטטות, זה כבר יגמור אותי סופית.