כבר הפכתי לאדישה, אך שום דבר לא הכין אותי לבוקר ההוא | טליה לוין

אנחנו ניצבים לפני שבוע משמעותי, אמר דובר צה״ל דניאל הגרי במוצאי השבת הקודמת, ואני פספסתי את ההודעה. ליתר דיוק התעלמתי ממנה. כבר כמעט שנה אנחנו ניצבים בפני שבועות משמעותיים, וכבר הפכתי לאדישה. המשכתי כרגיל. מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה, אמרתי לעצמי, ובכל זאת שום דבר לא הכין אותי לבוקר שבו סגרו לי את הים בגלל מצב מיוחד בעורף.

זה היה יום מאוד מוזר, עם מיקרו־מלחמה בת שלוש שעות בתוך מלחמת עוד מעט 400 ימים. זה לא כל כך נעים לראות ים סגור. כמו שלא הבנתי את סגירת הים המטופשת בתקופת הסגרים של הקורונה, כך לא הבנתי את הצורך לתחום בסרטים אדומים את קו החוף במצב המיוחד בעורף.

אנשים לא באמת ירדו לחוף כשאין לאן לברוח, ומי שמאמין לא מפחד, והאמת? תמיד קינאתי באלה שלא מפחדים מדבר. הפעם, חזקים באמונה ירדנו כרגיל לים, כל הקבועים של הבוקר, הגולשים והרצים. לא כי אנחנו גיבורים גדולים, אלא כי אף אחד מאיתנו לא טרח לפתוח את החדשות בטלפון בשש בבוקר. אבל עשינו אחורה פנה, כי פחד של אנשים הוא דבר מידבק ומתנפח כמו כדור שמתבוסס בים של שמועות.

היה משהו מוזר באוויר, כמו שמרגישים בערב חג או כשמתחיל יום הזיכרון, כך גם מרגישים מלחמה, בהנחה שמתריעים עליה מראש. בשמיים הופיע פתאום ענן גדול שלא אופייני לעונה, והסתיר את השמש.

כל הבוקר הייתי חסרת מנוחה, לא בגלל הטילים אלא משום שסגרו לי את הים ושיבשו לי שגרת בוקר שאני מנסה להקפיד עליה למען שלוות הנפש. זה בדיוק היופי בהשלכה של מצבים רגשיים על סיטואציות יומיומיות אזוטריות, שנדמות פתאום כחשובות הרבה יותר ממלחמה אזורית למשל. חוסר הפרופורציות הוא דבר כל כך נחוץ לפעמים.

כמו חיית בר ששוחררה מהכלוב, ברחתי כל עוד נפשי בי מהמחשב ברגע שחוזל"ש העניין. מתברר שלא הייתי לבד באותם אחר צהריים מוזרים, שבהם נצפו פה ושם אנשים שהגיעו לקו החוף וקרעו את הסרטים האדומים שנתלו בין שני דגלים שחורים. המצילים עדיין לא הניפו דגל, והסוכה הייתה סגורה, וגם מועדון הגלישה שלנו עוד לא הספיק להיפתח. זה היה סתם עוד יום אבוד באמצע אוגוסט.

מדי פעם עבר מסוק בשמיים וכולנו עצרנו נשימה לרגע, אחר כך עברו שני מטוסים בלתי נראים שיצרו הדף על־קולי. כל החוף קפץ. אם מישהו שלא גר בישראל מימיו היה צופה במחזה הזה מהצד, הוא היה חושב שמדובר בחבורה של ניצולי מלחמת עולם מהמאה הקודמת, שבאו להתרענן בחוף וקפצו כולם ביחד כמו מקהלת הצבא האדום לקולו של בום.

אבא הגיע עם ילדו בן השנה וקצת לחוף. הוא שאל אם אפשר לשים את הילד לכמה דקות על הגלשן. אמרתי שכן, הילד השתולל משמחה כשראה את הים, ותהיתי אם אי־פעם יספרו לו שאת הגלישה הראשונה שלו הוא עשה באחד הימים הכי לא נורמליים שהיו כאן.

פתאום הודעה מוקלטת מסוכת המציל הרעידה שוב את השקט היחסי בחוף. בהודעה נאמר שהחוף שאנחנו רוחצים בו הוא חוף כחול, ונא להימנע משימוש בכלי פלסטיק. ״כן, זה מה שחשוב עכשיו״, אמר מישהו לחבר. צחקתי לעצמי וקצת היה לי לא נעים ללגום מים מהבקבוק החד־פעמי שקניתי בדרך, כי לא התארגנתי כמו שצריך.

ביקשתי סליחה מגאיה אמא אדמה, ואספתי צדפים מקו המים כמו בילדות, כי פתאום זה נראה לי הדבר הכי מקרקע ושפוי לעשות בחיים האלה. אפילו המים, שהיו בטמפרטורה בלתי אפשרית של ג׳קוזי חם, היו מנחמים גם בחום לוהט של חמש אחרי הצהריים.

לפעמים נדמה לי שהיא מסמנת לנו בימים של שקיעה כתומה במיוחד או של זריחה מוארת שהיא רוצה שנהיה איתה לפחות באחד המופעים הללו. רציתי כבר לחזור הביתה, מותשת רגשית ופיזית מיום שהכל כמעט קרה בו אבל מזל שלא. אבל חלקתי לשמש כבוד אחרון, עד שנעלמה עם יממה שהייתה ולא תחזור. ואולי טוב שכך. למחרת הגיע יום חדש.