היום אנו שומעים בדיוק אותם דברים. נוותר בהסכם על ציר פילדלפי כדי לשחרר חטופים, נוותר גם על ציר נצרים, ובכלל, נצא מעזה, ואם העניינים לא יסתדרו, פשוט – נחזור לשם. אז מה הבעיה?
הבעיה היא שיש בעיה. אפילו באותם זמנים, כשעדיין לא התפנינו מן הרצועה ומיריחו, וערפאת כבר הפר בריש גלי את ההסכמים שזה עתה חתם עליהם, ממשלת ישראל סברה שהיא אינה יכולה לסגת מן ההתחייבויות שלה - והמשיכה במהלך של יציאה מרוב שטח הרצועה ומיריחו. ולאחר שיצאנו משם? לא רק שזה לא היה עניין של צ'יק צ'ק, אלא שהשתלטות מחודשת שלנו על אזורים אלה כבר לא באה בחשבון כלל, גם כשערפאת המשיך בהפרותיו. למה? כי המציאות העולמית הכתיבה אחרת, ואת זה לפחות היו צריכים לצפות מראש אנשים שעסקו במדינאות, ודאי מדינאות בינלאומית.
בשנים עבָרו שמענו את אותן אמירות גם על דרום לבנון, וזה שנים אנחנו שומעים אותן על יהודה ושומרון. נצא, ואם העניינים לא יסתדרו – נחזור. כאילו באמת, כשמדובר בהסכמים בינלאומיים ונסיגה בפועל מחבלי ארץ, אפשר בקלות כזו להחזיר את הגלגל אחורה. בעצם ימים אלה, אנו רואים עד כמה אין זה "קל", ואילו מחירים כרוכים בכך.
הגישה הפשטנית הזאת של השמאל אינה אמורה להפתיע אותנו, שכן אחד ממאפייני המחשבה השמאלנית הוא הסטתה של המציאות הצדה. אין זה שהם בהכרח מתעלמים מן המציאות, אלא שנטייתם היא שלא להביא אותה בכלל שיקוליהם. "כן, אני מכיר מהי המציאות", יאמרו, "אבל לעזאזל המציאות!". במחשבתם, הדברים יקרו על פי רצונם, זאת אומרת על פי אותה מציאות שבעיניהם היא הראויה.
תחזיות המנוגדות לאותה מציאות ראויה הן בעיניהם "אירועי קיצון" שאין להתיר להם להכתיב את המהלכים. אצלם, מאוויים הופכים איכשהו למציאות עצמה, אפילו כשאינם מתגשמים. השמאל יוצר לעצמו – ולנו – מציאות אלטרנטיבית. בונים עולם חדש.
מה היה הייחוד הגדול של הרצל? מה הפך אותו לענק? היה זה העיגון של חזונו במציאות. הרצל היה היהודי הראשון שהראה לנו ששיבת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה בה היו שאיפות לגמרי ריאליות, שניתנות בהחלט להגשמה.
כידוע, הוא לא היה הראשון שדיבר על השיבה ארצה ועל הקמתה מחדש של מדינת יהודים, אבל הוא היה הראשון שהראה כיצד אפשר - צעד אחר צעד - להגשים את החזון הזה, שבעיניו כלל לא היה "מטורף". זו הסיבה העיקרית לכך שכאשר פרסם את ספרו "מדינת היהודים", שבו פירט את הצעדים המעשיים להקמת המדינה הזאת, עורר הספר כמעט מיד התלהבות אצל היהודים. הנה, סוף-סוף ישנה דרך אמיתית לגאולה! אין מדובר במקסם שווא, אלא בחזון שאפשר להגשימו!
חינוך פוליטי מילדות
הנטייה לִרצות משהו בכל לב, ובשל כך להתעלם מן הנתונים שאינם מאפשרים את השגתו, היא תכונה פסיכולוגית אנושית ידועה. כשאדם מנסה להגשים בשביל עצמו חזון שווא, התוצאה במישור האישי יכולה להיות קשה. אבל מה קורה כשנטייה זו הופכת למדיניות ציבורית? אזי, המחיר הוא קטסטרופלי, כפי שאפשר לראות לאורך ההיסטוריה - בין שזו התעלמות מתכונות יסוד של האדם כדי להקים גן עדן קומוניסטי עלי אדמות (מיליונים אין-ספור שילמו על כך בחייהם), ובין שזו התעלמות ממהותם של רוצחי המונים כמו ערפאת וחבריו, ומ-1,400 שנות חינוך פונדמנטליסטי נוקשה ובלתי מתפשר שנתקבע עמוק בלבבות מאמינים (אלפי יהודים שילמו על כך בחייהם, ועוד ישלמו).
הדרך של ראיית המציאות על פי משאלות לב השתלטה, מסתבר, גם על ראשי הצבא. הם רצו להאמין שפניו של חמאס אינם להתקפה, ועל כן התעלמו מן הסימנים שבבירור העידו אחרת. אמונתם הפכה אצלם למציאות. לי לפחות אין ספק שהחינוך הפוליטי שהם קיבלו בהרווארד ובמחוזות קִדמה אחרים - וחלקם קיבלו אותו במנות גדושות כבר מילדות - הגביר אצלם את העיוורון, והחדיר בהם נטייה מובהקת להתעלם בפועל מן המציאות שהייתה לנגד עיניהם, זאת אומרת מן המציאות כפי שהייתה באמת. וראייה כזו, שהיא פרי חינוך ממושך, אינה בהכרח מתחלפת לאחר 7 באוקטובר, כפי שלדאבוננו אנו נוכחים לדעת.
התרעות פיקוד העורף