ייתכן שאז צמחו שורשי האיבה הראשונים בין סער לבין אשת ראש הממשלה, שהתנגדה השבוע נמרצות, לפי דיווחים, למינויו לשר ביטחון. כולם מסביב ניסו לשכנע אותה שסער עשוי להתברר כרע במיעוטו. שמי שהיה בתחילת דרכו בן בריתו של נתניהו, ואז קרא תיגר על מנהיגותו עד שהפך לאחד מאויביו המושבעים, יגרום עכשיו לראש הממשלה פחות צרות ממה שעושה לו השר יואב גלנט.
כתבתי כאן לפני מספר שבועות על "גדעון" של הליכוד. על כך שמסער הבוגד, הפך פתאום שוב ל"גדעון". אני לא זוכרת אדם שעשה כזאת טרנספורמציה ממתועב מוחלט, שמאלן, ליקיר המחנה והתקווה החדשה, תרתי משמע. הפוליטיקאי שהודיע "אני מוכן" ומאז מקפץ מחיבור פוליטי אחד לאחר, הופך לפתע לאופציה מועדפת לשמש תעודת ביטוח עבור ממשלת נתניהו.
אבל, ויש אבל גדול. סער, סליחה, גדעון, הוא אומנם שועל פוליטי, אבל נתניהו הוא עדיין האריה שרואה עשרה צעדים קדימה. ראש הממשלה, שיודע היטב שהחלפת שר ביטחון בזמן מלחמה לא תעבור בשקט מבחינה ציבורית (ליל גלנט, זוכרים?), מקבל בתוך הרגישים שבדיונים פתקים שמוכנסים אליו על המשא ומתן לכאורה עם סער. סער כבר תפר את החליפה, אבל הטיימינג, או הטיימינג. הביפרים של החיזבאללונים בלבנון מתפוצצים, ודווקא בישראל נרשם נפגע חרדה אחד. גדעון שלנו.
אני יודעת. פרשנים פוליטיים, אני בתוכם, הם אנשים שלא מאמינים לשום דבר. שבענו שקרים וספינים. מבחינתנו עד שריקת הסיום זה לא נגמר, וגם אז מחכים לשידור החוזר כדי להיות בטוחים. אני אופתע אם סער יסיים עם תיק הביטחון בידיו. לא אופתע אם יסתפק בסוף בתיק המשפטים, החוץ, או כל קונסטלציה של רוטציה שכבר דוברה בעבר, ולא זכתה לבסוף למימוש (בקשו מבני גנץ לספר על החוויה המפוקפקת).
בינתיים, בזמן שגדעון מחכה לטלפון מביבי לראות אם סוגרים בחיבוק מלאכותי או חוזרים לתעב זה את זה כפי שהרגש אומר באמת, נראה שנרשמת התקרבות מחודשת בין נתניהו וגלנט. הפרחים לגדעון. שיעביר אותם לגאולה. מגיע לה על מה שהיא חוטפת בימים האחרונים. אלוהים יודע מה רוצים ממנה. איבדו את הצפון. מה שמוביל אותי לנושא הבא.
אני מדברת איתם מדי בוקר בתוכנית שלי. עם תושבי הצפון, עם המפונים, עם ראשי הרשויות. אני תופסת את הראש בכל יום מחדש, כשאני נחשפת לזעקתם על החיים שלהם שהוכנסו פתאום להולד. אנשים עם עסקים שקורסים כלכלית, ילדים שנאלצו לעבור מסגרות לימוד, למצוא חברים חדשים, חוגים חדשים, לנסות לשמור על קשר עם החברים מהבית.
זאת טלטלה של עשרות אלפים, שלא רואים את הסוף ואיש לא מציע להם תשובות. מתוסכלים הם מסתכלים איך אלפי הטילים שנורים אליהם לא זוכים לאותו היחס שלו זכה, למשל, טיל בודד של החות'ים שנורה אל תל אביב. הזעקה שלהם כה צודקת, כה ראויה. נכון, ביטחון התושבים מעל הכל. אבל גם פינוי צריך לדעת לנהל.
והנה השבוע, אחרי כמעט שנה(!) מאז 8 באוקטובר, היום שבו החל חיזבאללה לטווח בתושבי הצפון, טרח הקבינט להוסיף את מטרת החזרת תושבי הצפון לרשימת יעדי המלחמה. איחור אופייני, ישראלי, מקומם. איך שכחו כך את תושבי הצפון האידיאולוגים, הפטריוטים, הציונים? אלו שמדינת ישראל זורמת בעורקיהם. אלו שמגדלים פרדסים ומטעים, ומפעילים לולים ורפתות, ומנהלים מפעלים משגשגים רחוק מהעין, ומתברר שגם רחוק מהלב.
אני תושבת המרכז, ולא אפסיק לשלוח את כל האמפתיה האפשרית לאנשים היקרים האלה ואמשיך להדהד את זעקתם ככל שאוכל. לא ייתכן שבמדינה שלנו יהיו אזרחים שירגישו סוג ב'.אחר כך שרי הממשלה, שחלקם יושבים בקבינט, מתפלאים שקוראים להם מנותקים.
והנה עכשיו, הגדולה שלי, בת 8, החליטה שהיא רוצה ללמוד לנגן על פסנתר. צהלתי! מוזיקה היא תרבות, היא דורשת משמעת ומפתחת את המוח. עדיף שהאצבעות יפרטו על הקלידים מאשר על מקלדת הטלפון בטיקטוק. פרס רובינשטיין, אנחנו בעקבותיך.
כמו כל משימה בחיי גם על זו הסתערתי בהגזמה מופגנת. במהלך השבוע האחרון לא היה מורה באזור שלא זכה לשיחת טלפון ממני. תהיתי, חקרתי, נברתי. את חלק מהמורים, מתברר, הרתעתי. הם לא השיבו עוד לשיחות ממני. כי אם באמת רוצים לדייק, מציאת מורה לפסנתר, זה חתיכת עניין. מורה צריך להתכתב עם הלו"ז של הבית, ולא להגביל בשעות, צריך לארגן את כל החומר מראש, וגם להמליץ על רכישת קלידים, במחיר מופקע כמובן.
עד שעשיתי את כל אלה לילדה נשבר מהמוזיקה שלי. היא הודיעה לי שהיא עוברת לנגן על חלילית. למקרה שדאגתם, פרס רובינשטיין התפנה. הסתערו.
התרעות פיקוד העורף