7 באוקטובר - עם שחר חמאס משגר עשרות רקטות לעבר ישראל ובחסותן אלפי מחבלים פורצים את הגדר, טובחים ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה. 8 באוקטובר – חיזבאללה מצטרף בירי רקטות ליישובי גבול הצפון. כך החלה המלחמה הדו־חזיתית, בהוראת איראן, בגיבויה, בהשראתה.
שעות עוברות עד שצה”ל מתאושש ומשיב מלחמה שערה. אזרחי ישראל בהלם שגובר והולך בנקוף הימים. צה”ל מגיב, הן על התוקפנות מעזה והן על זו מדרום לבנון. ללקסיקון המלחמתי נכנסות שלוש מילים שמלוות אותנו מאז – תגובה ונקמה. הן מצטרפות למילה תוקפנות. וצריך להוסיף מילה – צביעות.
כידוע, במלחמת התעמולה או ההסברה המלווה את המלחמה הצבאית, ישראל כשלה וכושלת. אי אפשר לנהל מלחמה, צודקת ככל שתהיה, בלי שתלווה בהסברה נאותה שתציג לעולם על מה ולמה נלחמת ישראל. זו המדינה הקטנה, שאם תפסיד רק מערכה אחת היא תחדל מלהתקיים. אויבינו, לעומתה, שהפסידו אין־ספור מערכות, אינם נרתעים מלהמשיך בניסיונות חיסולה.
צריך רק להביט במפת המזרח התיכון ולהיווכח כמה קטנה היא ישראל לעומת הים הערבי הסובב אותה. מדינה אחת שנלחמת בעת ובעונה אחת בשבע חזיתות, שמאחד אותן אסלאם קיצוני, דתיות פנאטית, היעדר סובלנות, שנאה.
מלבה את האש מדינת ענק, שבויה בידי שלטון אסלאמי־שיעי־רדיקלי, ששמה לה למטרה גלויה להשמיד את המדינה היהודית ולהיות הריבון בכל האזור. מרחוק גם שליט טורקיה מנאץ שוב ושוב את ישראל, מעודד את הטרור נגדה.
את התוקפנות הטרוריסטית מלפני שנה מלווה תעמולה ערבית כוזבת, כאילו עזה ודרום לבנון הן המותקפות, הן המגיבות, הן הנוקמות. תעמולה שזוכה להצדקה בחלק ממדינות המערב, בראשן אירלנד, נורווגיה וספרד, בקמפוסים בארצות הברית, ברחובות לונדון, ברלין ופריז. אף אלה הפכו לחזית תעמולה אנטי־ישראלית. צביעות כבר אמרנו?
ישראל קטנה, מאוימת בלי סוף – אבל חזקה. על המחדל מלפני שנה מחפות מאז לחימה יעילה, עצימה, מתוחכמת, גבורה והקרבה. שיאה – חיסול נסראללה. “יהודים, למדו לירות” – הכריז ז’בוטינסקי בשנות ה־30, והם אכן למדו, ועוד איך. ההשקעה במערכת הביטחון שוב ושוב מתגלה כהכרחית. השנה הקשה הזאת הוכיחה זאת היטב. יום שישי הבהיר זאת מעל ומעבר, כאשר חיל האוויר שלנו הגיע עד ללב האויב וביצע את שלו, במדויק, וכן - באכזריות מתבקשת. כך צריכה לעשות אומה הנלחמת על קיומה. כן, יאבדו אויבייך, ישראל.
לצד ירי הטילים והכטב”מים הנמשך ללא סוף, ללא הבחנה, לעבר יישובינו, התעמולה הערבית עובדת שעות נוספות. התגובה בוא תבוא – הם זועקים. הנקמה לא תאחר להגיע – הם מאיימים. לאמור, ישראל היא התוקפת, ואילו חמאס וחיזבאללה בלבנון רק מגיבים, רק נוקמים.
איזה שימוש נלוז בשקרים, שלדאבון הלב גם נקלטים בחלק מדעת הקהל במערב הנכבש והולך בידי חובשי כאפיות ומניפי שלטים על “ג’נוסייד” שעושה ישראל. אש תעמולה שמלובה על ידי חלק מכלי התקשורת, כמו אל־ג’זירה או בי.בי.סי.
התוקפן האכזרי הוא המאיים בנקמה, הוא המאיים בתגובה - זו התמונה ההזויה המצטיירת במסדרונות האו”ם, זו הדעה הנקלטת בבירות המערב. והתוקפן על פי תעמולת זוועה זו היא כמובן ישראל הקטנה, אך חזקה בארסנל הנשק המתקדם שהמציאה ומפעילה, ומעל לזה - בתעוזת לוחמיה המקריבים עצמם בחזיתות. ישראל הנאורה, הדמוקרטית, היא הווילה בג’ונגל המאיים להשתלט עליה.
לדאבון הלב, יש חלושי מוח גם בקרבנו. תעמולה פנימית נגד ההנהגה המנהלת את הלחימה ההכרחית. כלי תקשורת שמבכים את הפעולות הצה”ליות ביו”ש, למשל. גם בחבלי ארץ זו מרימים שבאב פלסטינים את ראשם, ומאלצים את צה”ל לפעול בלב יישוביהם, בלב קני הטרור עתירי השנאה והנשק.
לשם כך בדיוק לא נמנע ראש הממשלה מלהגיע לאו”ם, לדבר בפני אולם ריק, אבל עולם מלא, להציג את עמדת ישראל בנאום ציוני לעילא ולעילא. כמעט באותה שעה טייסי חיל האוויר ביצעו את הפעולה הדרמטית בלב ביירות. האם המכה שהונחתה על חיזבאללה, חיסול ראשי הנחש, תעשה את שלה? ספק.
אין־ספור מכות ספגו אויבינו במהלך 76 שנות קיומה של ישראל, שהיא להם כעצם התקועה בגרון, אבל אופיים ושנאתם אינם מרשים להם לחדול מניסיונות ההרג וההרס. בישראל – אנו לקראת חגי השנה החדשה, אשר מי ייתן ותהיה שנת פדיון החטופים, שנת ניצחון, סיום התוקפנות, הצביעות, ולו לתקופה מוגבלת.
התרעות פיקוד העורף