אל בוקר 7 באוקטובר, היום שבו המושג "יום שחור" החוויר, התעוררתי כאשר אני בפריז. שבתי לארץ מיד כשהתאפשרה טיסה. האסקפיזם חגג לפני יום שבת האיום הזה. חגג נהדר. כמה יפה היה בצרפת.

יום קודם לאותו 7 באוקטובר היסטורי, ב־6 באוקטובר, עדיין יום רגיל, יום שישי, נסעתי עם זוג חברים טובים אל מחוץ לפריז כדי לקיים חלום ולבקר בבית של אמיל זולא.
נסראללה חוסל וזו ההזדמנות לחשוב שוב על ממשלת אחדות | מאיר עוזיאל
הררי תמ"א 38: איפה שמים את כל הבניינים הישנים? | מאיר עוזיאל

קפה וקוראסון בפריז (צילום: אינגאימג')
הבית נמצא בכפר לא רחוק מפריז, ליד הסיין, וכבר כתבתי פעם שהופתעתי לגלות שהבית של הסופר, השמור כשהיה, מוקדש בחלקו הגדול דווקא למלחמה באנטישמיות. כזכור, אמיל זולא הגן על דרייפוס. אמיל זולא גם נרצח בסופו של דבר בשל כך, אבל הופתעתי לגלות כמה מוקדש גם היום למאבק באנטישמיות, בבית של אותו סופר צרפתי.

הבטתי שם בתערוכת הקריקטורות האנטישמיות מתקופת חייו של אמיל זולא בפליאה מסוימת של מבט על עבר מוזר. עבר שחשבתי שחלף מן העולם. העבר הזה קם לתחייה בבוקר יום המחרת, כאשר קיבלתי הדגמה לכוחה המפלצתי של האנטישמיות שחיה ונוטפת דם ורוע כמו אז.

בין היתר הוצג שם, בבית אמיל זולא, שער עיתון גדול מאותה תקופה ולמעלה הכותרת "ההגנה של ישראל, או 12 שליחי דרייפוס". ומתחת לכותרת, על כל העמוד כולו, קריקטורות ארסיות של 12 אישים בצרפת, בהם כמובן אמיל זולא, שתומכים בישראל. הכוונה במילה ישראל היא כמובן המילה יהדות. או יהודים. ישראלי ויהודי זו אותה מילה בצרפתית (גם באיטלקית, ובעוד שפות. למעשה גם סבא שלי כתב בעברית הנהדרת שלו את המילה ישראלי לציון כל יהודי בכל מקום בעולם).

באותן קריקטורות מוצגים חלק מן התומכים בישראל, סליחה ביהודים, כשהם מצוירים כשיכורים, חלק כמו תוכי, חלק כמו זונת רחוב, חלק במצבים מגעילים אחרים. אמיל זולא עצמו מצויר יושב על סיר לילה מלא בצואה שכתוב עליו "זבל ספרותי" והוא מתבשם לו מהריח העולה, ואומר "אני מאשים!". ממש ביקורת עדינה.

עוד קריקטורה שראיתי שם, גם היא בגודל שער של עיתון, תיארה את היהודי בעיני מי ששונא יהודים: זללן, בז לערכים, סוגד לכסף, לא מוכן לשרת את האנושות, מנצל עובדים, קמצן, מעוות משפט, פחדן, גנב. כל התכונות האלה צוירו בתוך ראש של יהודי.

הרבה שנים רציתי לראות את הבית שאמיל זולא בנה לעצמו בכפר מֶדָאן, לא רחוק מפריז - גם כי אני מעריך את היצירות של אמיל זולא, גם כי אני מכיר את סיפור חייו המופלא, שנכתב מופלא לא פחות בידי אנרי טרויה, וגם בגלל תאוות רכילות שמוסיפה לכל ביקור כזה (לאמיל זולא הייתה אהובה, צעירה בשם ז'אן שאשתו שכרה כדי לסייע בעבודות הבית. הוא התאהב בה בשנת 1888, כשהיא בת 21 והוא בן 48. מתוך הגינות היא התפטרה, אף שאשתו לא ידעה, והרומן היה בשלב זה ללא יחסי מין. האהבה ביניהם המשיכה והתחזקה. נולדו להם שני ילדים, ולבסוף הוא שיכן אותה ואותם בכפר סמוך ונסע אליה מפעם לפעם באופניים, כשהוא מסתיר מאשתו את סיפור האהבה הזה. לפעמים הוא הביט בילדים במשקפת מראש מגדל בבית שלו. רציתי לראות את המגדל, וראיתי. אגב, לאמיל זולא ולאשתו לא היו ילדים. אחרי מותו, אשתו של אמיל זולא, שגילתה בינתיים את הסיפור, הכירה בילדים והעניקה להם את שם משפחתו - זולא. הנינה שלו מאותו סיפור אהבה - מנהלת את בית אמיל זולא כיום. תמונה של אשתו מוצבת שם בסלון המרכזי, פסל של ז'אן מוצב שם בחדר הכביסה. תיארתי בסגנון מברק חיי אהבה מרתקים).

המלחמה של אמיל זולא בשנאת היהודים, וההגנה שלו על דרייפוס, היו מעשה אמיץ. הוא נידון למאסר על הדברים שהוא כתב להגנת דרייפוס, וברח מצרפת. כזכור, דרייפוס היהודי הואשם בבגידה ואז פרצו בצרפת הרגשות האפלים של שנאת היהודים. אמיל זולא כתב הרבה ספרים נפלאים, וציפיתי שהבית שלו יוקדש להנצחת הספרים האלה, אבל אמיל זולא כתב ב־1898 גם את אותו מאמר מפורסם בעיתון "ל'אורור".

המאמר שכותרתו: "אני מאשים!", ובו יצא להגנת דרייפוס. כאמור, שאר היצירות האלמותיות של אמיל זולא לא מוזכרות כמעט בבית אמיל זולא, הנהלת בית אמיל זולא החליטה להקדיש למאבק שלו באי־הצדק האנטי־יהודי את עיקר התצוגה.

לא האמנתי כשראיתי שם בתדהמה את היקף השנאה ליהודים שהייתה אז, לפני למעלה מ־120 שנה בצרפת, צרפת הלכאורה מעודנת ותרבותית, לכאורה לא נשלטת על ידי הדת. זו לא שנאה נגדנו כי אנחנו הורגים פלסטינים, לא שנאה כי כבשנו. השנאה לא הייתה צריכה סיבות כאלה, ולמען האמת היא נעשתה בהמשך אפילו איומה ובוערת יותר. מה זו השנאה הזאת? לא הבנתי. כמו שאני לא מבין את אותה שנאה שמופנית היום כלפי יהודים מצד הפלסטינים ומצד תומכי פלסטינים. שנאה שפרצה את הגדרות בבוקר שלמחרת הביקור הזה בביתו של אמיל זולא והחלה לרצוח, לאנוס, לענות, לחטוף, לבצע זוועות ומעשי אכזריות תהומיים לקול מצהלות רבים בעולם. זו אותה שנאה, שהיא מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה. כבר סיפרתי פעם שהופתעתי כאשר אמרו לנו שם בבית אמיל זולא: "עד היום אנחנו מקבלים בלי סוף מכתבים נגד דרייפוס".

הם מציגים כתובות מן הפוליטיקה של אותם זמנים, פוליטיקה של שנאה ורעל, עם סטיקרים בהם מאשימים מועמד לבחירות שהוא "מועמד של היהודים", וכתובות שמכתימות את שמו של אדם אחר בקללה: "DREYFUSARD". מבטאים זאת דְרֵייפְיוּזָאר. זה היה אז כינוי גנאי, בערך כמו "ביביסט". היום היו אומרים "דרייפוסיסט". שנאה. שנאה גם לאמיל זולא שניצב לצד היהודי הזה.

בערב הלכתי לישון, זה היה בדירת Airbnb קטנה ברחוב ברתולדי בפריז. אני ישן טוב ומתעורר מאוחר. אשת נעוריי האהובה שתמיד לצידי, מתעוררת מוקדם ממני, ולכן היא עברה לסלון בשעה 6:00 והדליקה את הרדיו שבטלפון. בשעה 7:10 (8:10 שעון ישראל) היא נכנסה שוב לחדר השינה והעירה אותי (לפני שהעירו את כל צה"ל) ואמרה: "יש משהו משונה. קורה דבר נורא".

מאותו רגע התחלנו לשמוע את הלא ייאמן. עוד ועוד שעות, ועוד ועוד דיווחים. הטירוף זרם דרך הרדיו, ואז דרך הטלוויזיה. כבר כמעט לא יצאנו יותר מהדירה, אפילו לא לאכול. חסר לי שמישהו יראה אותי יושב במסעדה בפריז כשבארץ טבוחים וחטופים. ניסינו להקדים טיסה. אי אפשר היה, למעשה היו רבים שקנו כרטיסי טיסה והטיסה שלהם בוטלה. למזלנו הכרטיסים שלנו היו באל־על. נסגרנו צמודים לחדשות האיומות ורק חיכינו עוד שלושה ימים לטיסת אל־על חזרה ב־10 באוקטובר, שבה היו לנו כרטיסים.

מאז אותו ביקור בבית של אמיל זולא, ובמשך כל השנה הנוראה הזאת מאז, אני מקבל מהם, מבית אמיל זולא, מיילים עם מידע, והופתעתי עוד יותר, כי גם במידע הזה, המון מוקדש להוקעת האנטישמים והאנטישמיות. עכשיו אני כבר לא מביט בזה כמי שמביט בהיסטוריה מוזרה. עכשיו, מאז 7 באוקטובר, מאז בית הדין הבינלאומי בהאג, מאז האכזריות הסאדיסטית שחמאס ושאר פלסטינים הפגינו באותו יום, והאכזריות המפלצתית שבה הם מחזיקים בחטופות ובחטופים מאותו יום - זו כבר אקטואליה נוראה.

איפה הייתי ומה עשיתי ביום שבו המושג "יום שחור" החוויר | מאיר עוזיאל

בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררתי בפריז. כמה יפה היה בצרפת. יום קודם, ביום שבו הכל היה עוד רגיל, נסעתי עם חברים אל מחוץ לעיר להגשים חלום נושן