כשהליברל דמוקרטים תומכים במלחמה המזוויעה, הם בוגדים בעקרונותיהם | רן אדליסט

התמיכה של הליברל־דמוקרטים במלחמה המזוויעה מנוגדת לחוזה שהם חתמו בינם לבין עצמם ולשאלה איזה מין בני אדם הם רוצים להיות

רן אדליסט צילום: אסף קליגר
הפגנה נגד הממשלה ובעד החזרת החטופים
הפגנה נגד הממשלה ובעד החזרת החטופים | צילום: אבשלום ששוני
3
גלריה

ב־9 באוקטובר 2023, כמי שמכיר את הדינמיקה של החברה, התקשורת והצבא, בעוד חיל האוויר כותש את עזה, העליתי פוסט (טוויטר, פייס) בהאי לישנא "הפאנלים בערוצים מתפקעים מגנרלים מקשישים שמנהלים שם כיום את מלחמות העבר. ארבע אוגדות פלוס פלוס מתחממות על הקווים ברצועה וברקע גיוס כללי לקראת מלחמה בצפון. תגידו, אתם השתגעתם?".

לכאורה מה רע? ארבע אוגדות מתמרנות על שטח שחיל האוויר הכי טוב בעולם כתש אותו, ומודיעין שחטף מהלומה מתאושש ברזולוציה של פיקסל. אז מה כבר יכול להשתבש? הכל. וכן, השתגענו. הפצצות הנקם של חיל האוויר ו"התמרון הקרקעי" (שם קוד למכבש הדורסני שהפך את עזה לעיי חורבות) גרמו גם לליברל־דמוקרטים האמיתיים להתאים עצמם לסיטואציה – שאין קשה ממנה מאז תחילת הקרבות בעזה עד עצם היום הזה – לנסח מחדש את החוזה שבינם לבין הממשלה.

המשמעות היא לתמוך בממשלה ובצה"ל חרף התנגדותם ה"ליברלית" לכל מה שהממשלה הזו מייצגת, כולל ניהול הלחימה של צה"ל. התמיכה הזו מנוגדת גם לחוזה האישי שליברלים חתמו בינם לבין עצמם בשאלה איזה מין בני אדם הם רוצים להיות.

הסיבה לבגידתם בעקרונותיהם פשוטה, מאכזבת ובניחוח אגואיסטי: הצורך המבצעי של הצבא להילחם כאיש אחד בתמיכה לאומית חוסך חללים, שהם חיילינו. כלומר, בנותינו, בנינו ואנחנו עצמנו. מי שרוצה להיתלות בדיווחי ה"ניו יורק טיימס" (שהגיעו מישראל) כי חמאס תכנן להשמיד את ישראל, מוזמן לבחון אם יש לכל התוכניות שפורסמו היתכנות. התשובה, בלי להיכנס לפרטים, היא שממש לא. נזק? כן, אולי. אלא שמלחמת נזקים הדדיים אנחנו מנהלים עשרות שנים, וזו האחרונה היא הזדמנות להרגעה, לא להסלמה.

הבעיה היא שבמזה"ת מצבים זמניים כמו מאזן אימה, נוטים להיגרר שנים או עד הטריגר לפריצת המבצע הבא, שהוא תמיד הטריגר שמגדיש את הסאה, ויאללה בלגן. אצלנו זה עשוי להיות מספר קורבנות עולה ולחץ של הפטריוטים, אצלם זו פגיעה באל־אקצא ולחץ כוהני הדת.

סינוואר
סינוואר | צילום: רויטרס

אני מניח שתצפיות חמאס הקבועות על נקודות הפריצה דיווחו שהיאהוד נרדמו, וסנוואר, אולי, החל לחשוב שלצלאח א־דין קם יורש. אני מניח שהוא עדיין חושב כך לנוכח שנת הבלהות שגרם לישראל והצלחתו לגרור את הציונים למבצע קרקעי בדרום לבנון ולמעורבות ישירה של איראן וחיזבאללה.

יש טענה שאומרת שכמויות האמל"ח בבתים ובנקודות השיגור מוכיחות שחיזבאללה היו בדרך לתקוף את ישראל. אז מה? הם הכינו את המתקפה שלהם ואנחנו הכנו את המתקפה שלנו. להכין זה לא אומר לתקוף. להמון מדינות בעולם יש מערכי הגנה ליד גבולותיהם, ולחלק גדול מהם יש היסטוריה מדממת מול שכניהם. רק עלייתם של לאומנים קיצונים או כוהני דת קנאים (כמו במזה"ת, כולל אותנו) מוציאה את הארסנל הזה מהמרתף לחצר כדי להפעיל אותו.

לליברל האנין המתייסר בגין כתישת הרצועה כולה על נשותיה וילדיה אין הצדקה, אבל יש נסיבות מקילות כמו חשבונות של נקם (יצר שלפעמים לא ניתן להתגבר עליו) והרתעה (אויבינו יראו עיי הריסות וחללים בממדים תנ"כיים וייראו). או: אויב שסבור שאנחנו מדינת קורי עכביש, יחשוב פעמיים לפני שיוציא את האמל"ח לחצר הקדמית.

השאלה היא מתי הרוב בישראל יבין שנקלענו ללחימה חסרת תוחלת בגין מהלכים זדוניים של ממשלה משיחית ומושחתת שעובדת בעיניים על עמה שלה. אלא אם כן, כפי שדורשים מפעילי הפיתום (ביבי למרציאנו: אני? מה פיתום?), התכלית היא לכפר על פשעי ההינתקות ולהפוך את עזה צפון ליעד התנחלותי.

בשנות בנימין נתניהו, ובייחוד בכמעט שנתיים של קואליציית ימין הרמטית, נסגר הפער בין הדמוקרטיה הפנים־ישראלית לבין דיקטטורה בשטחים. הפער שנסגר הפך למשבר סופני, ששלח גרורות דיקטטוריות לישראל גופא על רקע המציאות של היום: הפקרת החטופים, שחיתות בצמרת, חוסר תפקוד ממשלתי, והנורא מכל – קורבנות ללא תקווה וללא אופק מדיני, פוליטי ואנושי.

בגדול, מדובר בהשתלטות הרוע על הרוח הקולקטיבית, לא פחות. מילא לאבד מדינה, מדינה באה ומדינה הולכת (מדינה ליהודים כבר הייתה כאן פעמיים ונחרבה), אבל בדרך מאבד האדם, שנולד פעם אחת, את האנושיות שבו, לא חבל?

זו הסיבה לכך שהרמטכ"ל ושר הביטחון מדירים את נתניהו, שהפך לנציג הציונות הלאומנית־משיחית, מתהליך קבלת ההחלטות האופרטיבי בשטח, ובצדק. מצד איראן וחיזבאללה יש כיום איתותי פשרה. נתניהו בולם, מבוהל עקב היתכנות להפסקת אש שתכניס את ישראל למערבולת אזרחית, שמשמעותה חידוש משפטיו הפליליים ואחריותו האישית לאירועי הטבח.

יואב גלנט והרצי הלוי
יואב גלנט והרצי הלוי | צילום: תקשורת שר הביטחון

וכשנמאס לעסוק בפרטים המבאסים של ההידרדרות למלחמת ברירה, יש טעם להציץ מעבר ליורה המבעבעת שלנו אל העולם הגדול. בסופו של דבר, כל מה שקורה אצלנו קורה במדינות סביבנו במינונים שונים. כל חברה ותחלואיה.

איתמר בן גביר הוא לא המצאה שטנית שלנו, אלא של המין האנושי, והוא משוכפל כמעט בכל מדינה וחברה. אין עם שאין לו כפיל של היטלר או של סיסטר תרזה. כל העניין התמוה הזה של "עם בחירה וגיבור" קצת גדול על החברה בישראל - זו שחלק גדול ממנה מבועת, מושחת, פרנואידי ואלים. אז יאללה, בחירות כדי להוכיח שאני טועה.

תגיות:
השמאל הישראלי
/
מלחמת חרבות ברזל
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף