שאלה למפגינים למען החטופים: לאן נעלמה השנאה לחמאס? | מאיר עוזיאל

האם אנחנו נורמליים? זאת אומרת האם אנחנו עדיין בני אנוש עם רגשות אדם, או שעיוותו אותנו במשך דורות ובעיקר במשך הדור האחרון, דור המדינה, עד שהצלחנו לעקר לחלוטין רגשות טבעיים עד לדרגה שלא נשאר מהם גם המינימום הדרוש להישרדות? איך זה שאנחנו לא מסוגלים לשנוא את הפלסטינים של חמאס? לשנוא ולו במעט על מה שהם עשו ועושים לנו, ומתכננים לעשות לנו?

אנחנו כנראה לא מסוגלים לשנוא את מי שעושה לנו רע. האינסטינקט החי הזה נעקר מהדורות האחרונים שלנו בעזרת חינוך קפדני ועקשני. קטלנו את הרגש הזה. אילפו אותנו לדכא כל כך את רגש השנאה לאויב, שכבר אי אפשר להקים את הרגש הזה לתחייה. באיזה סוג של גאווה משונה אנחנו משבחים את עצמנו על הפסיכולוגיה המהופכת שלנו.

רטט של הערצה עצמית עוטף אותנו כשאנו אומרים לעצמנו איזה בני אדם נהדרים ומעוררי פלא אנחנו. וואו, אנחנו לא שונאים את השונאים אותנו!

זה העולם הרגשי שבנינו לעצמנו. דיכוי השנאה להורגים בנו ולמצהירים שמטרתם להשמיד אותנו - הטיל בנו מום רגשי. כמו שאדם שפוצע לעצמו רגל מתחיל לצלוע, כך גם העיוות הזה גורם לנו לצליעה נפשית קשה. הבעיה היא שהשנאה לרוצחים המרובים שלנו, שנאה שאנחנו לא מרשים לה לבוא לידי ביטוי, פרצה לה מוצא אחר: את כל השנאה אנחנו מפנים אל תוך עצמנו.

כאן אי אפשר לומר שאנחנו לא יודעים לשנוא. במרץ אדיר אנחנו יוצרים זרמים של שנאה כלפי פנים, הם שוטפים אותנו, עד שאנחנו מטביעים את עצמנו בבוץ שנאה סמיך.

שנאה לעצמנו היא השנאה האהובה עלינו. אנחנו שונאים את מי שלא צריך, ועושים זאת בעוצמות כאלה, שזו כבר שנאה גופנית. האם יש מישהו במדינה, ואפילו בתפוצות, שלא שומע כל הזמן את רעם שיטפון השנאה הגדול לביבי? למחנה שבחר בו?

חשוב לבקר את השלטון, צריך להטיל ספק בהחלטות, בניהול העניינים, אפילו באידיאולוגיה. אי אפשר לדעת באמת מי צודק, ואולי השיקולים של הממשלה מוטעים, אבל לא צריך לשנוא את מי שלא צריך, וצריך לפעמים לדעת לשנוא את מי שצריך.

“מה????!!!", זועק המנהל הגבוה ביותר של הסופרמרקטים, “אתה מפוטר. מפוטר!!!!! והתכוונתי לכל סימן שאלה ולכל סימן קריאה שנמצאים במשפט הזה".

אנשי הביטחון פרצו לישיבה, תפסו את האדם הזה, זרקו אותו לתוך המעלית בקומה ה־25 ולחצו על קומה 0. הוא נגרר מן הבניין וקיבל הוראה לא לחזור.

“אתה לא יודע שהתורים הארוכים מוסיפים 10% למחזור הרווחים בסופרמרקט?", ריחם עליו השוער בבניין, וגילה לו את הסיבה להדחה האלימה: “העומדים בתור תמיד נזכרים במשהו, תמיד. ואז הם מבצעים את הקנייה המהירה ביותר. ככה עולים הרווחים של הסופרמרקט בדקות ספורות אלו, דקות התור, בצורה ששום טכניקת שיווק לא מצליחה לגרום לה. נבדק ונמצא שזמן ההמתנה הרצוי לנו ליד הקופה בסופרמרקט הוא 12.5 דקות בממוצע. ב־12.5 הדקות האלה הקונה הממוצע נזכר לפחות בשני מוצרים שהוא שכח. עד אותו רגע אנחנו לא מרוויחים רווח כלשהו. שני המוצרים האלה הם הם הרווח שלנו, ואת זה אתה רצית להפסיק, בשעה שאם היית רוצה להתקדם, היית מציע להשתיל אנשים עם עגלות עמוסות, שתפקידם לעמוד בתור כדי לעכב קונים שאחרת היו מסיימים את התור בקופה בסופרמרקט לפני שהם ייזכרו במשהו שהם שכחו".