והנה כבר שנה שאסף נח במקום מנוחת עולמים. “כבר שנה", בקע מהרמקולים שיר "הרעות" של חיים גורי, וכמו בהלוויה, נכחו רבים מאוד באזכרה הראשונה, והרב הצבאי קרא פרק תהלים, “מזמור לאסף". לפני שנה עדיין קיווינו שהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים בהקדם, ולא ירבו עוד חלליה. לא כך רצה הגורל. לא רק שהמלחמה לא שככה, אלא אף התעצמה. צה"ל מונה כבר כ־800 חללים, והסוף אינו נראה באופק. כ־800 משפחות שכולות, שאליהן יש להוסיף אלפי חברים ומכרים שנושאים בלבם את זכר יקיריהם.
כבר שנה – והאבל והיגון על עלם החמודות שכבר לא יקים משפחה ולא ייצא לטיול שלאחר הצבא רק גוברים. “בלתי נתפס", כדברי האב השכול ליאור. “זה בלתי נתפס שהצוות שלך ממשיך להילחם". עין אחת לא נותרה יבשה. “תמשיכו להיות חזקים בשבילי ובשביל כולם", הייתה הצוואה שהשאיר אחריו הבן הבכור, והאב הבטיח: “אנסה להיות חזק בשבילך".
בזה אחר זה נישאו דברי הספד. “העולם נהיה חשוך יותר ופסימי", אמרה דנה, נציגת החברים. מתן, החבר משנת השירות, דיבר על “תחושת הפספוס שמשגעת אותי", והוסיף: “גם אחרי שנה הכאב אותו כאב, המלחמה אותה מלחמה, והצטרפו אליך עוד חללים". חבר מצוות יהל"ם סיפר לאסף: “היחידה הייתה כבר בלבנון, נלחמה והשמידה. החיסרון שלך בלתי נסבל". “עברנו תקופה מטורפת בעזה", סיפר סמל במחלקה שעליה פיקד אסף.
מרגשים מאוד היו דברי בני המשפחה. האח הצעיר רועי: “החיים שלי השתנו מקצה לקצה". האחות הקטנה ליהיא: “מחכה לך – ויודעת כבר שזה לא יקרה". והאם מיכל: “שנה שלמה, כמו יום ארוך של סיוט מתמשך. לא רציתי להיות אמא של גיבור, אף אחד אינו בוחר להיות חבר בקבוצת שכול, אבל גם לך יש קבוצה למעלה. אני מנסה להיות חזקה, אבל זה יותר קשה ממה שחשבתי בתחילה". בקול צרוד דיבר בן הדוד יואב: “תמיד הזכרת לי שאני חשוב לך, עיצבת אותי יותר מכל מורה".
הקהל הרב לא מיהר להתפזר. היו שם עשרות לוחמי הנדסה, רבים מהם לחמו לצדו של אסף, והקשיחות שלהם התפוגגה ברגע שחיבקו את בני המשפחה. רבים מאוד הגיעו מבחן ומיישובי הסביבה, וגם מרחבי הארץ – צעירים ומבוגרים, שנושאים בלבם את זכרו של גבר צעיר, עולם ומלואו, שהקריב את חייו למען כולנו. הוא ועוד מאות כמוהו, כולם גיבורי ישראל, לחמו ונפלו מתוך תודעת שליחות לאומית והבנת המשימה. אובדנם קשה מנשוא. שמותיהם חקוקים בהיכל חללי מערכות ישראל בירושלים. כל חלל ושמו על לוחית קטנה, אחידה. וכמעט בכל יום נוספות לוחיות.
הנהיה ראויים לקורבנם? הנמשיך להתכתש בתוכנו בעוד הם, הלוחמים, צעירים כמבוגרים, בסדיר ובמילואים, נלחמים בעוז ובגבורה, מוסרים נפשם כדי להדביר את האויב? האם נאכזב אותם במלחמות הפנימיות, במעין חזית שמינית, מיותרת? “תמשיכו להיות חזקים" – אני מניח שאסף מסטר התכוון ב"חזקים" לא רק בחיל, כי אם גם ברוח, באמונה בצדקתנו, בהבנת מטרות לחימתנו, בהשמדת האויבים הקמים עלינו, ולא פחות חשוב – בהפסקת “מלחמות היהודים" המחלישות אותנו. זוהי צוואתו, זוהי צוואתם של הנופלים בדרום, במזרח, בצפון.
התרעות פיקוד העורף