חז״ל אמרו: "ייסע לו האדם לאילת", ואם לא אמרו, כנראה פשוט שכחו, או לא הייתה אז אילת, או אם הייתה, לא היה בה פטור ממע״מ. אילת יפה בחורף, נחמד שם לאדם שהגיע מן הצפון. הצפון הוא כל מה שמתחיל סנטימטר אחרי השלט ״גבול אזור סחר חופשי״. אחרי השלט הזה מתחיל עולם נורא שבו משלמים מע״מ. אנשים נתקפים חרדה כשהם עומדים לעבור את השלט הזה, ושואלים את עצמם אם הם לא שכחו לקנות עוד משהו בלי מע״מ באילת.
כשהייתי באילת לפני כעשרה ימים, נשמתי אוויר פטור ממע״מ, ופגשתי אנשים שמבטם הוא מבט של אדם עם אפס מע״מ. חלק גדול מהאנשים האלה דיברו בטלפון, יכול היית לשמוע את השיחות שלהם.
סיפור מחיי ארצנו. ליד בית של פוליטיקאי מסוים בשכונה נאה מתקיימת הפגנה בכל יום שבת. ובשבת בבוקר, עת הוא צועד לבית הכנסת, המפגינים הולכים במסלול שלו, מפעילים זמבורות, מניפים שלטים וצועקים בכל הכוח.
הם חשבו לקיים את השיעור בחוץ, אבל מה עושים עם הזמבורות הצווחות בכל הכוח?
ניגש הרב אל המפגינים, הסביר להם שלא מצליחים לפתוח את בית הכנסת, ולכן הוא רוצה לקיים את השיעור בחוץ, והוא מאוד מבקש מהמפגינים להיות בשקט, רק למשך השיעור. "אני בעצמי אבוא להגיד לכם מתי אתם יכולים להתחיל להרעיש שוב".
המפגינים הסכימו. שקט השתרר למשך שעה קלה. בינתיים, חלק מן המפגינים הסתקרנו, והיות שהם כבר שם, ומחכים לתורם להפריע, הם התקרבו, ישבו ושמעו. זה מצא חן בעיניהם, ולכן הם אמרו לרב: "אולי יש לך שיעור כזה גם ביום אחר? בשבת בבוקר אנחנו לא יכולים, כי אנחנו מפגינים נגד הפוליטיקאי הזה, אבל ביום אחר אנחנו פנויים".
"כן", אמר הרב, "גם ביום שני אחרי הצהריים אני נותן שיעור. תבואו לבית הכנסת".
הם באו. ובאו כל שבוע. מי שרוצה להבין את עם ישראל, הבלתי ניתן להבנה ב־3,500 השנים האחרונות, צריך לעשות שיעור גם על הסיפור הזה.
אני שקוע בתוך השלולית עשרות שנים, מביט סביב ורושם את עלילות האגדות, ואם אני עוצר רגע להרהר במהלך חיי, אני מגיע למסקנה שבעצם אף פעם לא כתבו עליי בפינת השלולית.
הרבה צילומים, לחיצות ידיים, וברגע מסוים המנחה מבקשת מעורך "מעריב" לברך. הוא ניגש אל דוכן הנואמים, ואומר עליי דברי שבח כאלה, שאם אבא שלי היה באולם הוא היה גאה, ואם אמא שלי הייתה באולם היא הייתה מאמינה. הוא ממשיך, ופתאום מפתיע אותי לחלוטין כאשר הוא עושה דבר שלא נעשה מעולם בנאומים בטקסים רשמיים. הוא מודיע לקהל, רובו עיתונאים ואנשי תקשורת וטלוויזיה, שהוא חיבר פינת שלולית מיוחדת לכבודי, מוציא נייר מכיסו וקורא כך:
"ערב ירד על פינת השלולית. שקט, רק נקישת גביעי שמפניה סביב. על הגדה ניצב זוכה טרי בפרס מפעל חיים, מנסה להסתיר את התרגשותו, אך חיוך קטן לא מפסיק לבצבץ. לפתע פוסעת לעברו דמות מוכרת, אלגנטית ועטורה בהילת אור מיוחדת.
"'ברכותיי', לחשה הנסיכה בנועם והושיטה יד, 'אתה יודע, יש שמועות שהשפעתך מותירה חותם עמוק בכל פינה בארץ. אז מהו הסוד שלך?'.
"הוא חייך, שוקל את דבריו. 'האמת?' השיב, 'הסוד הוא לא להפסיק להאמין ביופי של הדברים הפשוטים, גם אם אתה רק צפרדע בשלולית קטנה. לדעת לחיות בשלום עם השלוליות של החיים, ולא משנה כמה רחוק אתה מגיע, תמיד לזכור היכן התחלת'.
"הנסיכה הנהנה. 'ובכל זאת', שאלה, 'האם אי פעם דמיינת שתקבל פרס מפעל חיים?'
"הוא צחק. 'מפעל חיים? זה משהו ששייך לאגדות, כמו הסיפורים האלה שבהם צפרדע בא להציל נסיכה. אולי הייתי קורא לזה 'מפעל של רגעים' - כל רגע הוא חיים בפני עצמו. והפרס? רק בונוס קטן'.
"מזל טוב, מאיר יקירי. אתה לא רק המלך של פינת השלולית, אתה מלך הביצה".
עד כאן דבריו. הטקס חזר להיות טקס על פי מוסכמות הטקסים, הנואמים חזרו לומר דברים, שעד כמה שהם יפים, הם בכל זאת על פי מתכונות וגבולות, ולא מתחילים לקפוץ הצידה אל שלוליות. ואני רק ביקשתי מיד מגולן בר יוסף את הנייר עם פינת השלולית שהוא כתב. תודה, גולן, אני מבקש את רשותך לפרסם כאן את היצירה הזאת שלך.
התרעות פיקוד העורף