השבוע מצאתי את עצמי בקומה ה-23 של בניין משרדים גבוה. ישבתי שם בחדר הישיבות והשקפתי על הנוף. הדבר הראשון שרואים כשמביטים משם זה את מה שהיה פעם בניין המערכת של ״מעריב״ והיום הוא מין בור ענק - הכנה למגדל משרדים מפואר שהולך להיבנות.

הבטתי על הבור הזה ונזכרתי ברגע המופלא ביותר שקרה לי בבניין הזה שבו עבדתי במשך עשור בתור כותב. רגע שגם רבים אחרים מחשיבים לאחד הרגעים היותר זכורים בתולדות "מעריב".

זה היה לפני 18 שנים. נהגתי לכתוב טור אישי במקומון ״זמן תל אביב״ וגם השתמשתי בהרבה כימיקלים שהפכו אותי לאדם גבולי ביותר. יום אחד הגבול נחצה, ומצאתי את עצמי בחדר מספר 5 באגף ג' במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים תל השומר.

הלילה הראשון היה די מפחיד. צעקות רנדומליות של פוסט-טראומטיים נשמעו במסדרון לאורך כל הלילה. אבל למחרת בבוקר כבר הרגשתי שהגעתי הביתה. המטופלים חדרו לי ללב (טוב נו, פרט לכמה מטופלים בהתקף מאניה שהיו נודניקים רציניים).

אני מודה שנקשרתי אליהם, אל הקולגות שלי לטירוף. במיוחד לעטיה (אף אחד לא ידע מה היה השם הפרטי שלו, אז כולם קראו לו בשם המשפחה) - שהיה מטופל ייחודי במינו.

הוא לא דיבר על דבר פרט לכדורגל, וכל התנהלותו הייתה קשורה לנושא. רוב היום היה יושב בפינת הטלוויזיה ומנסה לשכנע את המטופלים שייתנו לו להעביר לערוצי הספורט כדי לראות כדורגל.

את זה הוא עשה כשמוספי הספורט משני עיתונים יומיים לפחות מונחים מתחת לזרועו. הדבר הראשון שעשה כל בוקר הוא ללכת לעמדת הקפה והמאפה בבניין השיקום הסמוך למחלקה, לגנוב את מוספי הספורט ולהתחיל לקרוא אותם בשקיקה.

הוא היה כל כך אחוז דיבוק בעניין הכדורגל, עד שהיית יכול לשאול אותו שאלה בסגנון “מי שיחק במחזור החמישי של הליגה הלאומית בכדורגל ב־1972?", ולא רק שהוא היה אומר לך איזו קבוצה שיחקה נגד איזו קבוצה באותו מחזור, הוא גם היה אומר לך מה היו התוצאות של כל המשחקים פלוס כובשי ומבשלי כל השערים באותו המחזור. זה היה מעורר השתאות. היה ברור שחלק מההפרעה שלו כולל כפייתיות - שהייתה מוגזמת אפילו למחלקה פסיכיאטרית - בתחום הכדורגל.

יום אחד, כשהתעוררתי ויצאתי לפינת העישון, שמתי לב להתרחשות ליד חדר המחשבים. שאלתי מה פשר המהומה, וגיליתי שעטיה משתולל שם ומאיים לשבור את המחשב.

מה שקרה הוא שעטיה התעורר בבוקר וגילה שהוא שכח פרט מסוים לגבי אחד המחזורים בעונת הכדורגל של שנת 1968 ועל כן הגיע לעמדת המחשבים וניסה למצוא את הפרט הזה באינטרנט, אך כשל במשימה. בשום מקום לא היה אזכור לפרט הזה, ועטיה יצא מדעתו - מעט הדעת שעוד נותרה לו.

כמובן שהדבר גרר תגובה של הצוות הרפואי, שחיכה לקבל אישור מהפסיכיאטר התורן לתת לו זריקת נוזינן (שזה חומר הרגעה אכזרי, שהופך את המטופל שמקבל את הזריקה לזומבי לשלושה ימים לפחות).

למזלו של עטיה באותם רגעים לא היה פסיכיאטר פנוי לתת את הפקודה (הזרקה של חומרים מהסוג הזה מחייבת אישור של רופא ואינה יכולה להיעשות על ידי אח או כל איש צוות רפואי אחר) וביצוע גזר הדין התעכב.

ידעתי שעליי לפעול מהר. הלכתי לעטיה ואמרתי לו שיש לי פתרון בשבילו, אני רק צריך שייתן לי צ'אנס וינסה להתנהג נורמלי - כמה שניתן - לכמה שעות. “אם הפתרון שלי לא יהיה מספיק טוב", אמרתי לו, “מבחינתי תחזור להשתולל".

מחלקה ג' באותם ימים הייתה מחלקה “פתוחה" - מה שאומר בפועל שכל שעתיים נערכת ספירת נוכחות על ידי הצוות הרפואי כדי לוודא שכולם נמצאים.

כך שהיה לי חלון של שעתיים בין ספירה לספירה. לקחתי את עטיה לפינת העישון וקראתי ללירן הסכיזופרן, לג'רי הדיכאוני ולאודי הבורדרליין (הפרעת אישיות גבולית), שבניגוד לנהלים, החזיק רכב בחניה של המחלקה.

חיכינו לספירת הנוכחות ומיד לאחריה הובלתי את פלוגת המשוגעים בצורה חרישית לכיוון מגרש החניה ומכוניתו של אודי. כשהיינו כולנו באוטו - כולנו בפיג'מות בית החולים - אמרתי לאודי לאן נוסעים.

“מה נעשה שם?", הוא שאל, “אנחנו לא עיתונאים". אמרתי לו שזה לא הזמן לעסוק בטייטלים ושחוץ מזה כיום לא נדרש יותר מדי בשביל להיות עיתונאי ובכלל רבים ממי שנחשבים לעיתונאים הם משוגעים לא קטנים.

הוא התחיל בנסיעה, ובתוך פחות מחצי שעה היינו ביעד - בית מעריב. היעד היה רגוע ושליו באותם ימים, וההגעה שלנו לשם הייתה חתיכת אירוע. לא כל יום מגיעים חמישה משוגעים בפיג'מות של בית חולים למערכת.

תחילה הלכתי למערכת “זמן תל אביב" להגיד שלום לעורכים שלי באותה העת - ועל הדרך נתתי הסבר קצר לעטיה, לירן, ג'רי ואודי על העיתון ותיארתי איך הוא עובד.

הראיתי להם את אגף הגרפיקאים, הסברתי להם איך מעמדים טקסט ואיך קובעים את היחס מול הוויז'ואל (התמונה או האיור). הסברתי להם מה זה “לייאאוט" ומה ההבדל בין ידיעה חדשותית לטור אישי מבחינת המיקום בעיתון עצמו. אף שכולם היו מטופלים בתרופות שגרמו להם להזיל ריר ולבהות באוויר רוב הזמן, נדמה שהם ספגו את המידע בהבנה, והייתה מין תחושה מוזרה של שליחות פדגוגית באוויר.

אבל ידעתי שזמננו קצוב. נפרדתי מחבריי למערכת “זמן תל אביב" והובלתי את הפלוגה לכיוון הקומה הראשונה, לדסק של מערכת הספורט, שם נמצא הארכיון של הספורט - המקום היחיד שבו עטיה יכול היה למצוא את פריט המידע שחסר לו. הבטתי בשעון ואמרתי לעטיה שיש לו רבע שעה לעבור על תיקי הארכיון שהכילו את מוספי הספורט.

בתוך חמש דקות ראיתי את האושר בעיניו של עטיה, שחייך אליי את החיוך הכי רחב שראיתי מעודי, ואני ידעתי שהמשימה הושלמה. כשחזרנו למחלקה פניתי לאחיות והסברתי להן שעטיה מרגיש יותר טוב ושהוא הבטיח לי אישית שהוא יישאר רגוע, ולכן אין שום סיבה לתת לו את זריקת הנוזינן.

אחר כך אפילו קראתי לעטיה, שהתנצל בפניהן והבטיח לשמור על רוגע כללי. זה לא הלך בקלות, אבל בסוף האחיות התרצו והסכימו לבטל את ההוראה למתן זריקת הרגעה והעניינים שבו לסדרם: עטיה חזר לפינת הטלוויזיה והתחנן בפני המטופלים שתפסו את מקומו שיעבירו לערוץ הספורט; לירן חזר להסביר לכל מי שהסכים להקשיב לו על מצלמת הארבעה-ממדים שטען שהמציא; ג'רי חזר לשכב על המיטה שלו בחדר מספר 6 ולבהות בתקרה; אודי חזר לשרטט מפות של המיקומים שבהם לטענתו ממשלת ישראל מחביאה פצצות אטום; ואני חזרתי להיות אזרח נאמן במדינת המשוגעים של תל השומר. לצערי, כעבור כמה ימים בודדים הצוות הרפואי קבע שהבראתי ושאני לא שייך יותר למועדון המשוגעים ושחרר אותי לחיים הלא ברורים שהיו לי אז. 

מה עשו חמישה חבר'ה של בית חולים פסיכיאטרי בבית מעריב? | סיפור לשבת

כשמצאתי את עצמי השבוע בקומה ה-23 של בניין משרדים גבוה, נזכרתי ברגע המופלא ביותר שקרה לי בבית מעריב