בועה חלולה: בני גנץ הוא הפנים היפות של הכישלון המוחלט | דרור רפאל

השבוע שר המשפטים יריב לוין החזיר לחיים את המהפכה המשפטית. גנץ צייץ בתגובה: “כשפגשתי את שר המשפטים בפעם הראשונה אחרי 7 באוקטובר, ראיתי אדם לחוץ ומבוהל. כמעט מתחנן שנחלץ את המדינה מהצרה שהבין בתוכו שהוא מהאחראים הראשיים לה. כך עשינו, בלי לשאול שאלות, וכך תמיד נעשה כשהמדינה בצרה". כלומר, הוא ראה את לוין בבעיה ובא לחלץ אותו ממצוקה.

רק אדם שלא מבין דבר וחצי דבר בפוליטיקה יכול לתפוס את המציאות ככזו שכשפוליטיקאים יריבים נופלים, כמו סמי הכבאי הוא מגיע ומציל כל אחד מצרה. בהמשך הוא כתב, “האסון הבא מעבר לפינה - נעשה הכל כדי למנוע אותו". נשמע כאילו הוא מאיים להצטרף שוב לממשלה. כשפרצה המלחמה, הוא נכנס לממשלה בגלל “אחריות", ויצא ממנה בגלל “חוסר אמינות", עלה בסקרים כי “נחשב להבטחה" ומתרסק בהדרגה כי הוא מסתמן כבועה חלולה.

את המובן צריך להגיד: גנץ הוא איש טוב, כוונותיו ראויות. הוא לא בא להחריב או להרוס, אבל גם לא כדי לשנות. הוא הצטרף כי הזמינו אותו, ואז ויתרו לו. ככה לא בונים מנהיגות. הוא האמצע המתסכל. חלק מחבורה של “אנשים טובים" שחושבים שיעברו כל מכשול, עם מסר בודד של “ישראל לפני הכל".

אותה מערכת שקידמה את גנץ החיוור, דיכאה את האאוטסיידר הזועם. וינטר הוא דוגמה מובהקת לחילופי האליטות, לשינויי ההגמוניות בחברה הישראלית. הוא תוקף בחריפות את כל המפקדים שלא קידמו אותו, הוא חוזר לזירה למסע נקמה. הוא מלא זעם ותשוקה. יש לו כיוון ברור: הוא הולך להילחם במערכת הביטחון ובצבא. אבל יותר מזה, הוא יודע לספר סיפור, יש לו מסר, והוא אורז אותו בצורה מושלמת. את וינטר אפשר לאהוב או לא, אבל אי אפשר להתעלם מנוכחותו.

לגנץ פשוט אין את זה. את כל זה. כל ריאיון איתו נראה כמו קטסטרופה של תחביר. כל משפט משתבש לו בדרך לנקודה המיוחלת. לא כי הוא עילג או בור, אלא כי אין לו באמת דעות מגובשות על כלום. הוא מכונת ירייה של סיסמאות שדופות שנשמעות נכונות.

בכל סקר שמתפרסם לאחרונה, העמודה שלו הכי פריכה. באופן מדהים היא עדיין קיימת, אף אחד לא סגור איך קוראים למפלגה שלו, ומי מחברי הכנסת איתו, או ביש עתיד. כנראה שמול התיעוב לנתניהו מספיק להיות חושם ריקני, גמלוני, גבוה ותכול עיניים.

הוא מנסה להיות “ממלכתי" - הדבר הזה ששכחנו שהוא קיים, או “הישראלי היפה" וזה נכון, נעים להיזכר באנשים האלה מפעם שרוצים לאחד, שלא נעים להם לפלג, שרק מנסים להגיע להסכמים, אבל בדרך משאיר את כולנו רדומים. הוא כאילו נלקח מהעבר, משניים או שלושה עשורים אחורה. היה יכול לבלוט לצד רבין, פרס וישראל קיסר. אבל בעידן של קילרים, חלקם חסרי מצפון ומוסר, בזמנים פוסט־מודרניסטיים כאוטיים, כששחקנים דורסנים וחצופים ממלאים את החלל, גנץ הוא נטע זר.