בגיל 12 וחודש, במסיבת בר המצווה של בן כיתתו, עמד מנדי היפה (פנים וחוץ) וחיכה שאחד מחבריו יזמין אותו לרקוד איתו. כשזה לא קרה, לקח נשימה, התגבר על הבושה האופיינית לבני גילו וניגש הוא אל חבריו. הפעם הסירוב החרישי גם נשמע בקול, וכמה שניסה, כשהמוזיקה באוזניו, וכשאנשים שמחים ורוקדים דוחפים אותו והדוחק מקיף אותו, לא הצליח למצוא אף חבר אחד לרפואה שירקוד איתו.
אז יצא החוצה, מעט האוויר שהביא עימו חודש אלול ליטף את פניו הרכות, והמוזיקה נשמעה פחות ופחות והפסיקה לאיים. אבל זה לא הרגיע אותו, נהפוך הוא, הוא רצה להיות חלק מכל זה ורצה שהיא תנעם לאוזניו ורצה לשמח את הילד שבשבילו התקלח, התלבש ואפילו הספיק לנוח בצהריים.
מנדי התיישב על ספסל מחוץ לאולם, הניח את ראשו בין ידיו ובלי שביקש באו הדמעות וסירבו לחדול, הוא בכה ובכה, לא מלמל ולא רטן, רק בכה את הבכי הזה שמביא שיברון הלב. צריך להיות אדם קר, אפתי, שלא לומר מכונה, כדי לא לחוות את הבכי הזה לפחות פעם בחיים. זה בכי שעובר בין כל גיד, נים ואיבר, ומחמם - פיזית! - את פנים הגוף. מחמם זו מילה יפה מדי, הבכי הזה שורף את פנים הגוף, מתעצם ומתישהו - אם לא נעצר בזמן - גם מגיע אל הלב ואז חבל על דאבדין ולא משתכחין.
12 דקות חלפו עד שאנשי מקצוע רפואיים ניגשו אליו וניסו לטפל בו. אביו, ישראל, אחד מחבריי בפייסבוק, כתב בקשה, תחינה, דרישה, מכל מי שקורא את הפוסט להתפלל לרפואתו של מנדי, בנו האהוב, זה שחיכה כל השנה לבנות עימו סוכה, זה שגמע ספרים עוד לפני שהגיע הביתה מהספרייה, הילד שלא פעם חטף מהעולם ותמיד חיבק אותו חזרה, ושהתייחס לכעס כאל קללה שסתם מעכבת את הדברים הטובים שמביאים איתם החיים. לא הרבה זמן עבר, הכאב המשיך להתפשט, הלב שבק, הייתה בצקת במוח והילד נאסף אל אבותיו. בום. היה ילד פלא, ואיננו עוד.
אני לא יודעת כמה אתם זוכרים, אבל בשנים האחרונות אני מבקשת תרומות מכל מיני חברות ואנשי עסקים, ובכל אוגוסט עורכת יום כיף משולב בסדנת כתיבה ארוכה לילדים מוחרמים, או כאלו שיש להם קשיים בבית הספר או בכל מערך חברתי אחר. שם הם נפגשים, 70 ילדים מכל הארץ, יוצרים חברויות, כותבים על הכאבים שלהם, ובמשימה האחרונה בוראים דמות שמצליחה בַּכֹּל ועל אף הכל. אחר כך עומדים על במה ענקית, מקריאים את שכתבו, מקבלים תשואות רמות מהקהל, מתנה גדולה ממני, ויוצאים מחזקים ומחוזקים פי כמה. באחד מהקיצים האלו עלתה ילדה שמנה על הבמה וסיפרה על הקשיים שלה. היא נקבה אות אחר אות ומילה אחר מילה באותם הכינויים שגם אני הייתי מקבלת, 25 שנה קודם לכן. באיזשהו שלב לא יכולתי עוד, ביקשתי מאחת הנשים הבוגרות המתנדבות לעזור לי בארגון ובסדר של היום הזה, לעלות על הבמה במקומי, רצתי אל השירותים והקאתי את חיי שם. רק כשהתאזנתי קצת, חזרתי פנימה.
אם הילד שלכם בצד החזק, כיף לכם. תוכלו לישון בחיוך, זכיתם. אבל אם השינה שלכם טובה מדי, חסרת דאגות וקול בכיו של ילד חלש לא עולה בה אף פעם, משהו בכם לקוי וחסר, ומוטב שתתקנו אותו מהר.
לכל ילד מגיע שירקדו איתו, שיזמינו אותו לימי הולדת (מי אלו ההורים שחוגגים יום הולדת רק לחלק מהכיתה? גם אם יש 10 שקלים בכיסכם, תקנו ביסלי ובמבה ואל תזמינו רק רבע!), כל ילד רוצה מישהו שיישב לידו בטיול השנתי, שיבוא אליו אחר הצהריים להכין שיעורים, שיתחפש איתו ביחד בפורים ושיפתח איתו יחד את מתנות יום ההולדת שלו. אף ילד (וגם אף מבוגר, לעזאזל) לא רוצה לעמוד מחוץ למעגל, מחוץ למסיבה, מנודה, מנוכר, מאוכזב ועצוב. כן, הייתה לו הפרעת קצב, כן, זה אירוע רפואי, וכן, אף ילד לא רע בתוך הלב שלו.
אבל אם תשאלו אותי, ורק אותי, בערב ההוא למנדי נשבר הלב, ואנשים טובים, כאלו בלי שמץ שנאה בליבם, שעמדו בשערי גן העדן, חיכו לו, עטפו אותו, האכילו אותו מאכלים טובים ורקדו איתו עד עלה שוב הבוקר.
אם תרגישו שיש לכם יכולת לסייע לישראל במאבק החשוב שלו כנגד החרמות או סתם כדי להכניס רוח במפרשיו, כתבו לו בדף הפייסבוק שלו, "ישראל בולטון" בעברית. “נוח בשלום, בן אהוב שלי", כתב לו לפני כמה ימים, “אני נשבע שלא לנוח במקומך".
התרעות פיקוד העורף