כך, למשל, חשפתי בזמנו איך ביום פתיחת משפטו לאחר שחזר לבלפור קיבל ל"זמן איכות" את אורלי לב ופעילה נוספת. מי שהכניסה אותן אליו היתה, כמובן, חני בלייווייס, שצוואתה בעצם פורסמה אתמול דרך ספי עובדיה.
הקוראים והעוקבים שלי לא הופתעו מהפלצות שמתגלה בתוך קרביה המצחינים של המכונה הזו. הכל פורסם בזמן אמיתי. ההישג הגדול אתמול היו העדויות. מתוך המקורבת הכי קרובה. בלייווייס היתה היד הארוכה של שרה, יאיר וביבי נתניהו שנות דור. ידעה הכל. עשתה הכל. בכל זמן, בכל מקום. שום משימה לא היתה קטנה מכפי מידותיה. אם נשווה את המשפחה הזו למשפחת מאפיה סיציליאנית (ונתנצל מראש בפני הסיציליאנים), הרי שחני היתה הקונסיליירי.
השיא היה, כמובן, לא מסעות הטינוף האינסופיים נגד יריבים פוליטיים (גדעון סער, ליברמן, בנט, ישראל כץ וכו'), אלא נגד משפחת פרקש. משפחה שכולה. תם פרקש, טייס אפאצ'י, נהרג במלחמת לבנון השניה. שרה נתניהו, שיודעת את זה, שולחת את הקלגסית הפרטית שלה, אורלי לב, אל בית המשפחה הזו כדי שתגדף אותה עם המגפון. היא, והערב רב שאיתה. היא גם אומרת לה: "אני לא מטומטמת. אני יודעת שהם איבדו בן".
אפשר להמשיך עם התיאורים המחרידים האלה עד מחר. המציאות הזו מתוארת בטורים שלי מאז שנות התשעים. החשדנות הכרונית. הנקמנות המטורללת. חוסר המעצורים והבלמים, הקווים האדומים שאינם. התאווה האינסופית לשררה, למנעמי שלטון, לרמיסת כל מי שלא בא טוב בעיניים.
גם היחס לחני עצמה מעורר בחילה ומשקף את אופיים של בני אותו בית. וכשראיתי במהלך הערב אתמול את כל אלה שקוראים לחקירה משטרתית נגד "הגברת" נתניהו, גיחכתי. חקירה משטרתית? של איזה משטרה? זו שדני לוי עומד בראשה? דני לוי, יקיר בלפור, המשת"פ שהם גייסו מתוך כחולי המדים?
נותר רק לשאול מי האומלל שהיה צריך לפרסם אתמול את "תגובת המשטרה" על התחקיר והגדיר אותו כ"רכילות". לא, מכובדי דובר משטרת ישראל, זו אינה רכילות. זו מציאות. ואתם, המשטרה, חלק ממנה. מספיק לראות איך ביטלתם אתמול את הבמה בהפגנה מחר, כדי להבין.
התרעות פיקוד העורף